רשומות


‏הצגת רשומות עם תוויות הרוקי מורקמי. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות הרוקי מורקמי. הצג את כל הרשומות
יום שלישי, 30 ביוני 2015
2013 / 252 עמ'
שלום לךְ,

צינת החורף הולכת ונחלשת מיום ליום, ואור השמש כבר מרמז על ניחוחות אביב דקים. אני מקווה ששלומך טוב.
לעונג היה לי לקרוא את מכתבך האחרון. החלק העוסק בקשר שבין המבורגר לאגוז מוסקט היה כתוב יפה במיוחד, לדעתי, שופע הרגשה אמיתית של חיי היומיום. באיזו מוחשיות הוא מעביר אל הקורא את ריחותיו החמימים של המטבח, את הנקישות הנמרצות של הסכין על קרש החיתוך בזמן קיצוץ הבצל!
2013 / 252 עמ'
בעלי יצא לעבודה כרגיל, ולי לא היה מה לעשות. ישבתי לבדי בכיסא ליד החלון והבטתי החוצה אל הגן דרך הרווח שבין הווילונות. לא שהיתה לי סיבה להסתכל בגן: פשוט לא היה לי שום דבר אחר לעשות, וחשבתי שאם אשב לי ככה ואסתכל, אולי במוקדם או במאוחר אצליח לחשוב על משהו. מכל הדברים הרבים שבגן, הרביתי להתבונן בעץ האלון. הוא אהוב עלי במיוחד. נטעתי אותו כשהייתי ילדה, וכל השנים עקבתי אחרי גדילתו. תמיד התייחסתי אליו כאל ידיד ותיק, ונהגתי לדבר אליו בלבי. גם באותו יום מן הסתם דיברתי אל עץ האלון — אני לא זוכרת על מה. ואני לא יודעת כמה זמן ישבתי ככה. השעות חומקות להן כשאני מסתכלת בגן. לא הרגשתי שכבר התחיל להחשיך: כנראה ישבתי שם זמן רב למדי. והנה אני שומעת רחש. זה בא ממרחק — מין קול מוזר, עמום, של קִרצוּף. בהתחלה חשבתי שזה בא מאיזה מקום עמוק בקִרבּי, שאני מדמיינת את זה — אות אזהרה מהפקעת האפלה ההולכת ונטווית בתוך גופי. עצרתי את נשימתי והקשבתי. כן. אין ספק. הרחש הולך ומתקרב אלי אט־אט. מה זה? לא היה לי מושג. אבל זה עורר בי חלחלה.
Back to Top