Reading List

"אין זה מוסיף לך כבוד, שאתה מתבטא כך על רעך. תגיד, למה אתה שונא אותו?" 
"דוקטור, אל תדבר דברי הבל. לשנוא חיידק ולבוז לו זה מטופש, ולהתייחס לכל מי שנקרה על דרכך כאל רֵעַ, ללא שום הבחנה, זה, רוב תודות, פירושו לאבד את שיקול הדעת, לוותר על יחס הוגן כלפי בני אדם, ובקיצור, להתנער מאחריות. אני חושב שלייבסקי שלך הוא נבל, איני מסתיר זאת ואני מתייחס אליו כאל נבל, והמצפון שלי שקט לגמרי. ואם אתה רואה בו את רעך, לך תתנשק אתו; אתה רואה בו את רעך, פירושו שאתה מתייחס אליו בדיוק כמו שאתה מתייחס אלי ולדיאקון, כלומר, יחס של לא-כלום. אתה שווה נפש לכולם באותה מידה". 

היה נדמה לה שכל הזכרונות הלא-טובים הגיחו מתוך ראשה והם הולכים במחשכים לצדה ונושמים בכבדות, והיא עצמה, כמו זבוב שטבל בדיו, זוחלת בכוחותיה האחרונים על פני אבני המרצפת ומורחת את צדו ואת ידו של לייבסקי בשחור.

"מדעי הרוח שאתה מדבר עליהם יוכלו לספק את מחשבת האדם רק כשייפגשו בתנועתם עם המדעים המדויקים ויתקדמו אלה בצד אלה. האם ייפגשו תחת המיקרוסקופ, או במונולוגים של הַמְלט החדש, או בדת חדשה, אינני יודע, אבל אני מאמין שהאדמה תתכסה מעטה של קרח לפני שזה יקרה. ענף הידע בעל כושר העמידות והשרידות הרב ביותר מכל המדעים ההומאניים הוא, כמובן, תורתו של ישוע, אך ראֵה עד כמה אפילו הפרשנויות של תורה זו שונות זו מזו! יש המורים לנו לאהוב את כל רעינו ללא הבדל, אך מוציאים מכלל זה את החיילים, הפושעים והמטורפים: את החיילים הם מתירים להרוג במלחמה, את הפושעים – לבודד או להוציא להורג, ועל המטורפים אוסרים לבוא בברית הנישואין. פרשנים אחרים מורים לאהוב את כל רעינו, בלי יוצא מן הכלל, בלא הבחנה בין פלוסים למינוסים. לפי תורתם, אם יבוא אליך מוכה שחפת, או רוצח, או חולה במחלת הנפילה ויבקש להתארס עם בתך – הרשה לו; אם חלושי השכל יאסרו מלחמה על הבריאים בגופם ובנפשם – הציגו ראשיכם. ההטפה הזאת לאהבה לשם אהבה, כמו לאמנות לשם אמנות, אילו יכלה לקבל תוקף ממשי, היתה בסופו של דבר מביאה להכחדתה הגמורה של האנושות, ובאופן כזה היה מתממש הרשע הכביר ביותר שידעה האדמה אי-פעם. הפרשנויות רבות מאוד, ובגלל ריבוין, המחשבה הרצינית אינה מסתפקת באף לא אחת מהן וממהרת להוסיף פרשנות משלה להמון הפרשנויות הקיימות ממילא. משום כך לעולם אל תעמיד שום שאלה על קרקע פילוסופית, או מה שמכונה הנצרות; זה רק ירחיק אותך מפתרון הבעיה".

לאחר שנפרד מהרועה, שירך מליטון את רגליו בפאתי היער, ואחר כך החל לרדת בשדה המרעה, שהפך אט אט לבצה. המים התייפחו תחת רגליו, וכּריך‎‏ בצבע חלודה, שהיה עדיין ירוק ושופע עסיס, נרכן אל האדמה, כירא שבני האדם ימחצו אותו ברגליהם. מעבר לבצה, על גדת הפסצ'נקה שהסב שח בה, ניצבו ערבות, ומאחורי הערבות, בערפל, הכחילה גורן האדונים. אפשר היה לחוש בקרבתה של אותה עת אומללה, שבשום פנים אין למנוע את בואה, כשהשדות משחירים, הארץ נותרת מרופשת וקרה, כשהערבה הבוכייה נדמית נוגה מתמיד ודמעות זולגות על גזעה, ורק העגורים לבדם נסים מצרת הכלל, ואף הם כיראים לעלוב בטבע העגום בהבעת אושרם, ושירתם מצלצלת נוגה ועצובה תחת הרקיע. מליטון השתרך אל הנהר והאזין לצלילי חליל הרועים שנדמו אט אט מאחוריו. עדיין ביקש להתלונן. הוא הביט בעצב מסביבו והתמלא רחמים לאין קץ על השמים, ועל האדמה, ועל השמש, ועל היער. וכשהתו הגבוה ביותר של החליל נישא ממושכות באוויר והחל לרעוד, כקולו של אדם בוכה, חש מְרי לב ועלבון עד ללא גבול על האי-סדרים שהסתמנו בטבע.

במזרח הזדהרו קרני השמש הראשונות וצבעו את העננים הצמריריים בגוני גוונים; נשמעה שירת העפרוני. וכבר שלוש דיות, לא אחת, הסתחררו מעל הערבה במרחק-מה זו מזו. השמש החלה להפיץ את חומה, וצקצוק צרצרים עלה בעשב הרך, הצעיר.

כדי להגיע מהשער אל הבית צריך היה לחצות חורשה בדרך ישרה כסרגל, שמשני צדיה היו נטועים שיחי לילך צפופים וגזומים. הבית היה כמין יציר מגושם, סר טעם, דומה בחזיתו לתיאטרון. הוא הזדקר בגולמנות מתוך סבך של צמחייה וניקר את העיניים, כאבן מרצפת עגולה שהושלכה על מדשאה קטיפתית.

למעלה, בחדר המבוא, אפפה אותי אווירה השוררת רק בארכיונים, בארמונותיהם של אדונים ובבתים עתיקי יומין של סוחרים: כמדומה, עומד במקומות הללו ריח של דבר-מה שזה מכבר עבר מן העולם, דבר-מה שחי אי-אז ומת, והותיר בחדרים את נשמתו. מהמבוא ועד חדר האורחים חציתי שלושה או ארבעה חדרים. זכורות לי רצפות מבהיקות שצבען צהוב עז, נברשות מחותלות באריג גָזָה, שטיחים צרים מפוספסים שלא היו פרושׂים מדלת לדלת כברוב הבתים, אלא נמתחו בשולי הקירות, ועל כן, כיוון שלא העזתי לדרוך במגפי הבִּצה הגסים שלי על הרצפה הבוהקת, נאלצתי לשרטט בצעדיי מרוּבָּע בכל חדר וחדר. בחדר האורחים, שבו הותיר אותי המשרת, עמדו, עטופי דמדומים, רהיטים עתיקים בסגנון מיושן ועליהם כיסויים לבנים. לרהיטים היה מראה חמור סבר, כשל זקנים, וכמתוך כבוד למנוחתם, אף צליל לא נשמע. אפילו השעון היה דומם... הנסיכה טָרָקָנוֹבָה, כמדומה, נרדמה במסגרת הזהב שלה, והמים והעכברושים נדַמו כמכוח כישוף. אור היום, כחושש להפריע את המנוחה ששרתה בכול, הסתנן אך בקושי מבעד לווילונות המורדים ונח על השטיחים הרכים ברצועות חיוורות, מנומנמות.

לאחר שהגה משפט כה חכם, זקר איסאק-לשעבר את גבתו הימנית גבוה עוד יותר מרוב הנאה והביט בי במצודד, כמו תרנגול המביט בגרעין חיטה, ובארשת פנים שכמו ביקשה לומר: "עכשיו סוף סוף השתכנעת שאני אדם חכם?"

ממעל הלבינה גדת סלעי הגיר ועליה הוריקה עלוותם הרעננה הבוהקת של האלונים והאורנים, אשר טיכסו להם עצה לצמוח איכשהו, נרכנים זה מעל זה, על צוקים הניצבים כמעט במאונך, בלי ליפול. [...] הדרך היתה נפלאה ביופייה. שתי הגדות – האחת גבוהה, תלולה, לבנה, ענוּדת אורנים ואלונים, עם ההמון הנחפז חזרה בשביל, האחרת משופעת, ירוקת אפרים וחורשת אלונים צומחת עליה – היו שטופות אור, ומראן כל כך מתרונן ואומר התפעלות, כאילו רק להן לבדן חב בוקרו של חודש מאי את יופיו שובה הלב. השתקפות השמש בדונייץ מהיר הזרם רטטה, התפשטה לכל עבר, וקרניה הארוכות השתעשעו על גלימות הכהונה, על נסי הכנסייה, בנתזי המים שהטילו המשוטים. שירת הקאנון של פסחא, צלצול הפעמונים, חבטות המשוטים במים, קריאות הציפורים – כל אלה נמסכו באוויר לכדי מהות אחת, הרמונית וענוגה. הסירה עם אנשי הכמורה ונִסֵי הכנסייה שטה מלפנים. על חרטומה עמד ללא ניע, כמו פסל, פרח נזורה שחור. [...] רשמי סביאטוגורסק היו כבר לזכרונות, וראיתי לפני נוף חדש: שדה שטוח, מרחקים לבנים-אפרפרים, חורשה קטנה לצד הדרך ומאחוריה טחנת רוח, שעמדה ללא ניע וכמדומה השתעממה, כי מפאת החג לא הרשו לה לנופף בכנפיה.

שיצאו מהפשפש, החלו לדבר כולם בבת אחת ולצחוק בקול רם בלי סיבה. עתה כבר פסעו בַשביל שירד אל הנהר ואחר כך התפתל ממש בצד המים, עוקף שיחים שצמחו על הגדה, גומות שהמים גרפו וערבות שנרכנו מעל לנהר. הגדה והשביל נראו בקושי, והגדה הרחוקה טבלה כולה במחשכים. פה ושם במים הכהים השתקפו כוכבים; צורותיהם רעדו ונשתברו – היה זה הסימן היחיד לכך שמי הנהר זורמים מהר. היה שקט. בגדה הרחוקה נאנקו עופות בּצה רדומות, ואילו בזאת, באחד השיחים, נתן זמיר את קולו בשיר רם ומסתלסל, בלי לשים את לבו להמון הקצינים. הם השתהו ליד השיח, נגעו בו, אך הזמיר לא חדל משירו.

הדרך ירדה בשיפוע מן התלולית ואחר כך חמקה אל תוך יער ענקי של עצים מחטניים. צמרות העצים התמזגו במרחק בכחול השמים, והעין קלטה רק את מעופן העצל של ציפורים ואת רטט האוויר, שכמוהו רואים בימי קיץ חמים מאוד. היער נערם שכבות-שכבות ונמשך במרחק לגובה הולך ורב, והיה נדמה שאין סוף למפלצת הירוקה המפחידה הזאת.

שליקוב עמד שעון אל המשקוף ולא גרע את עיניו מאשתו. אשתו, אנה פַּבלוֹבְנָה, ברונטית קטנה כבת שלושים, ארוכת חוטם וחדת סנטר, מפודרת ומהודקת במחוך, רקדה בלי הפוגה, עד כלות הנשימה. הריקודים עייפו אותה, אך כוחה תש בגופה בלבד, לא בנפשה... כל דמותה אמרה התפעמות ועונג. חזהּ רגש, על לחייה ריצדה אדמומית, תנועותיה היו כולן רכות ומלאות עצלות מתוקה. ניכר בה שנזכרה בשעת הריקוד בעברה, באותו עבר רחוק, כשהיתה תלמידת בית הספר הפרטי לבנות, אז רקדה וחלמה על חיי פאר עליזים, והאמינה שבעלה יהיה בוודאי ברון או נסיך.