Reading List

דלת נפתחה עכשיו למעלה ואני שומע קול צעדים לאורך המסדרון. מרים או קטיה, אינני יודע מי משתיהן. דלת השירותים נפתחת ונסגרת; במעומעם, במעומעם מאוד, אני מזהה את הנגינה המוכרת של זרזיף שתן על המים, אבל מי שהטילה אותו מתחשבת ואיננה מורידה את המים כדי לא להעיר חלילה את דרי הבית, גם אם שני שלישים מביניהם כבר ערים. אחר-כך נפתחת דלת השירותים ושוב נשמע המצעד החרישי לאורך המסדרון וסגירתה של דלת החדר. אם היה עלי לבחור הייתי אומר שזו קטיה. קטיה המסכנה והסובלת, קשת-שינה כסבה המנוּע מתנועה. כמה הייתי רוצה להיות מסוגל לעלות במדרגות, להיכנס לחדרה ולדבר אתה קצת. לספר לה כמה מהבדיחות הגרועות שלי, אולי, או סתם ללטף את ראשה עד שעיניה ייעצמו והיא תירדם. אבל הרי אני לא יכול לעלות במדרגות בכיסא-גלגלים, נכון? ואם הייתי משתמש בקב הייתי ודאי מועד בחשכה. לעזאזל עם הרגל המפגרת הזאת. הפתרון היחיד הוא להצמיח זוג כנפיים, כנפי ענק עם פלומת נוצות לבנות ורכות-רכות. אתן הייתי מגיע למעלה כהרף עין.

הבריחה לתוך סרט לא דומה לבריחה לתוך ספר. ספרים מאלצים אותך לתת להם משהו בתמורה, להפעיל את התבונה והדמיון, ואילו בסרט אפשר לצפות, ואפילו ליהנות ממנו, במצב סביל של חוסר מחשבה.

תחשוב על סצינות הפתיחה של "גונבי האופניים" (של ויטוריו דה סיקה - א.ב.). הגיבור מקבל עבודה, אבל הוא לא יוכל לעבוד אם לא יוציא את האופניים שלו מבית העבוט. הוא חוזר הביתה ומרחם על עצמו. והנה אשתו ליד הבניין, סוחבת שני דליים כבדים מלאים מים. כל העוני שלהם, כל המצוקות של האישה הזאת ושל המשפחה שלה נמצאים בדליים האלה. בעלה כל-כך שקוע בצרות שלו עד שהוא לא טורח לעזור לה עד שהם כבר באמצע הדרך לכניסה. ואפילו אז, הוא לוקח רק דלי אחד ומשאיר לה את השני. כל מה שאנחנו צריכים לדעת על הנישואים שלהם אנחנו מקבלים בכמה שניות האלה. אחר-כך הם עולים במדרגות לדירה והאישה מציעה למשכן את המצעים כדי שיוכלו לפדות את האופניים. זוכר באיזו אלימות היא בועטת בדלי במטבח? זוכר באיזו אלימות היא פותחת את מגירת השולחן? חפצים דוממים, רגשות אנושיים. אחר-כך אנחנו בבית העבוט, וזאת בעצם לא חנות אלא מקום ענקי, מין מחסן לחפצים לא רצויים. האישה מוכרת את הסדינים ואחר-כך אנחנו רואים את אחד העובדים לוקח את הצרור הקטן שלהם אל המדפים ששם מחזיקים את הפריטים הממושכנים. בהתחלה המדפים לא נראים כל-כך גבוהים, אבל המצלמה נסוגה וכשהאיש מתחיל לטפס אנחנו רואים שהמדפים נמשכים עוד ועוד, עד לתקרה, וכל מדף וכל גומחה מלאים וגדושים בצרורות זהים לזה שהאיש מאחסן עכשיו, ופתאום נדמה שכל משפחה ברומא כבר מכרה את המצעים, שכל העיר כולה באותו מצב אומלל כמו הגיבור ואשתו. בצילום אחד, סבא'לה. בצילום אחד אנחנו מקבלים תמונה של חברה שלמה שחיה על סף חורבן.

...דמעות צונחות מהעין הזאת, ואיך אפשר להאשים אותה אם היא מתוחה, מבוהלת, אבודה? אפו חוזר אל החדר ושואל אותה מה קרה. כלום, היא אומרת, ומטלטלת את ראשה, שום דבר. אחר-כך יש פייד-אאוט לשחור והשאלה הגדולה היא: מה הלאה? מה צפוי לזוג המוזר הזה שהתחתן בצורה מקרית כל כך? בכמה נגיעות מיומנות ומכריעות הכל נגלה לנו תוך פחות מדקה. חפץ מספר אחת: החלון. פייד-אין, שעת בוקר מוקדמת, והדבר הראשון שאנחנו רואים הוא החלון שממנו הסתכלה הנערה בסצינה הקודמת. אבל השק המרופט נעלם ואת מקומו תפסו וילונות משובצים נקיים. המצלמה מתרחקת קצת והנה חפץ מספר שתיים: עציץ פרחים על אדן החלון. אלה סימנים מעודדים, אבל עדיין לא ברור לנו לגמרי מה הם אומרים. ביתיות, מגע יד אישה, אבל זה מה שרעיה אמורה לעשות, וגם אם רעייתו של אפו ביצעה כיאות את חובותיה זה לא מוכיח שהיא אוהבת אותו. המצלמה ממשיכה להתרחק ואנחנו רואים את שניהם ישנים במיטה. השעון המעורר מצלצל, האישה יוצאת מהמיטה ואילו אפו נאנח וטומן את ראשו בכר. חפץ מספר שלוש: הסארי שלה. היא קמה מהמיטה ומתחילה ללכת אבל פתאום היא לא יכולה לזוז - מפני שהבגדים שלה קשורים לבגדים של אפו. מוזר מאוד. מי יכול היה לעשות דבר כזה - ומדוע? על פניה עולה הבעה מקונטרת ומשועשעת גם יחד ולנו ברור מיד שאפו הוא האחראי. היא חוזרת למיטה, מנחיתה על ישבנו חבטה קלה ומתירה את הקשר. מה אומר לי הרגע הזה? שהסקס ביניהם טוב, שהתפתחה ביניהם איזו רוח שובבות, שהם באמת נשואים. אבל מה עם אהבה? יש רושם שהם מרוצים, אבל עד כמה הרגשות שלהם עזים? כאן מופיע חפץ מספר ארבע: סיכת הראש. האישה יוצאת מהפריים והולכת להכין את ארוחת הבוקר והמצלמה מתמקדת באפו. הוא מצליח סוף-סוף לפקוח את העיניים, הוא מפהק ומתמתח ומתגלגל במיטה, והנה הוא רואה משהו ברווח שבין שני הכרים. הוא מושיט יד ושולף משם את אחת מסיכות הראש של אשתו. זה רגע השיא. הוא אוחז בסיכה ומתבונן בה, וכשרואים את עיניו של אפו, את הרוך וההתפעלות שבעיניים האלה, ברור מעבר לכל ספק שהוא מאוהב בה לשיגעון, שהיא האישה של חייו. וריי עושה את כל זה בלי להשתמש במילה אחת של דיאלוג. ("אפו" של סטיאג'יט ריי - א.ב.)

היו רק שתי אפשרויות. או שגופה בגד בה או שלקחה כדורים, ולא רציתי לדעת את התשובה, כי אף אחת משתיהן לא היתה מספרת את הסיפור האמיתי. בטי מתה מלב שבור. יש אנשים שצוחקים כשהם שומעים את הביטוי הזה, אבל זה מפני שהם לא יודעים דבר על העולם. אנשים מתים מלב שבור. זה קורה כל יום, וזה ימשיך לקרות עד קץ כל הימים.