Reading List

פגועה ונבוכה אני צועדת לדלת, מקפידה שהצעדים הספורים יהיו יציבים וזקופים, לא אתן לבהמה הזה ללעוג לי כך, אך כשאני מועדת אל הידית, מתאמצת לבלוע את גוש העלבון שנתקע בתחתית הגרון, לוכדות אותי מאחור שתי ידיים קשות־רכות, מסובבות את גֵווי, עולות אל פנַי ומטות אותם אליו, מבטו הכחול ננעץ בעיני, ובאותה ננו־שנייה של מיאון כעס והפתעה אני מבחינה בנקודות ירקרקות המרצדות בו, גיצים של עירנות ופגיעוּת, וכשהוא מחליק באצבעותיו על צידי פני, מהרַקה לסנטר ובחזרה, דוק של ריחוק נופל לפתע על מבטו: תינוקת, את כל־כך יפה כשאת פגועה. אני צונחת בבת־אחת חזרה לספה, מאובנת. ומשם, מאותה נקודת אַל־חזור, החלו יחסינו. יושב לצידי, ידו על שערי, הוא לוחש בקולו החם, הצרוד מעישון, סליחה, לא התכוונתי, אני מתנצל.

אבל עדיין פילגש. מגיעה אליו פעמיים בשבוע, ממתינה ברחובות עד שהאור במרפסת כבה, מתקשה להבחין בשעות יום במנורה קטנה דולקת־או־לא־דולקת, ממלאת אחת לאחת את בקשותיו הקטנות, נענית לגחמותיו. שומרת מכל משמר על סודנו המשותף. מהי פילגש אם לא אשה של גבר אחד, מתמסרת, מקושרת באלפי קורים, עדינים מלהיראות, חזקים מלהיקרע.

אני מתמלאת הודיה שקטה, שלאחר יהוידע הקוסם ואורי השחצן זימן לי אלוהים את יורם המסד. שקט פנימי. איפוק. שום דפיקות לב ועוויתות נשימה. רק פשטות. דרך אספלט רחבה, לא שיש, לא חולות נודדים, לא שביל אל פסגה לילית, אלא כביש, רחוב, מדרכה ובית. חודשים רבים יעברו עד שאבין שגם פשטות ושלווה עלולות להיות צידה האפל של אשליה. שהזולת הוא בבואה של מה שאנו מבקשים לראות בו. סולם שיצרנו את שלביו ואנו עולים בו, מדרגה־מדרגה, מועדים, נצמדים, רכים בשריגים, נסחטים כגפן, מעניקים לו את בבואתנו המשופרת, משליכים עליו את המתכונת שיצרנו בעמל רב ובהתמדה רכה. מהו הזולת אם לא הדשא הירוק של השכן כשהוא מונבט בתוכנו, מדושן בקפדנות, מטופח באהבה, בתוך חממה שאין לדעת אם היא היכל או בית סוהר.

אחר־צהריים אחד, נשען אל השולחן, אני על השטיח, קוראת ספר הַייקוּ, הוא סיים זה־עתה שיחת טלפון, וקולו עשיר, מלא, מגיע אלי, מהצד, מקיף את כולי: דנה, ואני מרימה אליו את פני, אני אוהב אותך. ד״ר יובל כרמי אמר ׳אהבתי אותך׳. הנחלם אמר ׳׳ני׳אוהב אותך׳, בדרכו הקפיצית, המתרחקת. רק המסד היה קשה־דיבור. מה זאת אהבה? אמר כשביקש את ידי, אם לרצות להיות יחד זה אהבה, אז אני אוהב. ורק לו נישאתי.

החול החם מתאים את עצמו לעצמות גופי. ויקי מעסה את מעט הבשר שנותר. ידיה קשות וחמות, עוברות בהתמדה על כל בליטה, במסירות של שכיר, מתעגלות, חודרות בין הצלעות. ידי אשה נוגעות בי, לא רחמים, לא השתוקקות, רק טיפול. גם טיפול הוא אהבה, אולי האהבה היחידה שיש בימים קשים.