רשומות


יום שבת, 24 באוקטובר 2015
2009 / 223 עמ' 
הוא היה אדם "גלמוד נורא"; היא הבינה את זה משום שהיא עצמה היתה "גלמודה" כל־כך. הוא והיא, פנים אל פנים בבית העצוב ההוא, צללו לתהומות היחידוּת; ואף־על־פי שלא רחשה לו חיבה מיוחדת, ואף לא שמץ הכרת טובה, ריחמה עליו ביודעה שהוא עולה על הסובבים אותו, וכי היא הנפש היחידה המפרידה בינו לבין הבדידות.

מעולם לא היה חודש יוני כזה במחוז איגל. על־פי־רוב היה זה חודש הפכפך, רצוף חילופים פתאומיים בין כפור שהתאחר לבין חום של אמצע הקיץ; השנה הפציע יום אחר יום של יפעה מתונה. מדי בוקר נשבה רוח קלה מן ההרים ולא חדלה. לקראת צהריים היתה מכנסת יריעות גדולות של ענן לבן שהטילו צל קריר על השדות והחורשות; ואז, לפני שקיעת החמה, שבו העננים והתפוגגו, והאור המערבי פיזר באין מפריע את זוהרו על העמק.


אחר־צהריים אשר כזה שכבה צ'ריטי רויאל מעל גיא שטוף שמש, פניה צמודים לאדמה וזרמי העשב החמימים מפכים בה. נוכח עיניה פרש ענף פטל את פרחיו הלבנים העדינים ואת עליו הכחולים־הירוקים על רקע השמים. ממש מאחוריו נפתחה ציצת שרך בין גבעולי העשב העוטים אגלי טל, ופרפר צהוב קטן רטט מעליהם כגרגר שמש. רק זאת ראתה; אולם מעליה וסביבה הרגישה בצמיחתם האיתנה של עצי האשור הפורשים את כסותם על הרכס, בהתעגלותם של אצטרובלים ירקרקים חיוורים על אין־ספור ענפי אשוח, בהמוני זלזלי השרך הנדחקים מבעד לסדקי המדרון הסלעי שמתחת לחורשה, ובגבעוליהם הרכים המצטופפים של עוקצניות ואירוסים ענֵפים בכר המרעה שמעבר לה. כל בעבוע המיצים הזה ובקיעת הנדנים והיפתחות הגביעים נישאו אליה בזרמים של תערובת ניחוחות. כל עלה וניצן וגבעול כאילו תרמו את אדיהם למתיקות החודרת, וחריפותו של שרף האורנים גברה על תבלין הקורנית ועל בושמו העדין של השרך, וכולם נמהלו בריח לח של אדמה, שהיה כהבל פיה של חיה ענקית המתחממת בשמש.

היא המשיכה לעלות והאוויר הלך והצטנן, וכשיצאה ממחסה האורנים אל פסגת ההר המגולה והמדושאת התנפלה עליה הרוח הקרה של ליל אמש. היא כיווצה את כתפיה, וזמן־מה המשיכה ללכת נגד הרוח; אך לבסוף קצרה נשימתה, והיא התיישבה תחת זיז סלע שעצי לִבנה מרעידים הצלו עליו. ממקום מושבה ראתה את השביל מתפתל בעשב המולבן לעבר המבלין, ואת מצוק השחם צונח למרחקים לא נודעו. בצד הזה של הרכס עדיין היו העמקים שרויים בצל החורפי; אך במישור שמנגד נחה השמש על הגגות והצריחים של הכפר, והזהיבה את ערפילי העשן מעל ערים רחוקות לא־נראות.


ציטוטים מאחרית דבר מאת איריס לעאל:

החסך בשני חומרי החיים האלו הפך את חייה [של אדית וורטון] לחדגוניים ודהויים אף יותר, וההתנסות הקודמת בבדידות שהתמשכה מילדותה אל תוך התנאים החדשים של חיי הנישואים שלה הובילו אותה לדיכאון חמור. בתחילת שנות התשעים של המאה התשע־עשרה, בעידודו של מומחה העצבים הנודע ס. מייר מיטשל, התחילה אדית וורטון לכתוב כדי להיחלץ מהדיכאון. את ה"תרופה" הזאת הציעו כמה פסיכיאטרים נוספים, מרחיקי ראות ומשוחררים מדעות קדומות, שתרומתם לספרות העולמית יקרה מפז, והיא שימשה נשים אחרות שניחנו באינטלקט ערני, מיניות מודחקת וצורך חריף לבטא את עצמן בזמנים שבהם ראו בהן לא יותר מחפץ נוי. הסיפור המסוים מעלה בזיכרון אמריקאית אחרת, המשוררת אן סקסטון, שבשנות החמישים במאה העשרים התחילה לכתוב בעצתו של הפסיכיאטר שלה, וגם אם שבה ונפלה לתקופות של דיכאון קליני ואשפוזים, אין שיעור להשפעת שירתה על השירה האמריקאית ועל אחד הזרמים החשובים במחצית השנייה של המאה העשרים, השירה ה"וידויית", זרם שעמו נמנו גם רוברט לואל, סילביה פלאת, ג'ון ברימן ואחרים.

מה שעושה את ספריה של אדית וורטון לעזים כל־כך, מלבד המבנה המוקפד שלהם, עיצובם המעולה, המודעות החריגה שלה לדרכי הסיפר והשימוש עז המצח ברמזים מטרימים ובמטונימיות מתוחכמות כדי להעצים את האפקט הרגשי של הדרמה, הדבר שהעניק לכתיבתה הכרה ביקורתית חסרת תקדים - פרס פוליצר, דוקטור של כבוד מאוניברסיטת ייל, חברות באקדמיה האמריקנית לאמנות ולספרות - ופופולריות בקרב הקוראים, הוא רגע הפנטזיה, המרווח הנוצר בהיסח הדעת בין המציאות לבין האיווי שממנו מתפרצים החיים של הסיפור ולתוכו קורסים לבסוף הגיבורים.

ומה אני אגיד? נחמד, נקי, יש שם נסיך על סוס לבן (או בצבע אחר), סינדרלה, נעל זכוכית ואפילו אבא חורג. השפה עשירה וציורית, לא רק הודות לסופרת, אלא גם הודות למיכל אלפון, המתרגמתיכול להיות שבגלל שאני שייך לתקופה אחרת שלא מתמודדת עם מיניות נשית כבולה וכלואה במוסכמות, הספר לא עורר בי פרצי רגשות מיוחדים. אני שמח שקראתי אותו, אבל לא אקרא אותו שוב. 

ביקורת טובה ומעמיקה ניתן לקרוא בלחיצה על התמונה של הספר מטה; ניתן לקרוא את הטקסט המופיע על הכריכה ואת הפרק הראשון ע"י לחיצה על שם הספר ברשימת ה- Reading List.

0 תגובות:

הוסף רשומת תגובה

Back to Top