רשומות


יום רביעי, 17 בפברואר 2016
2015 / 204 עמ'
הקובץ הזה הוא מחוות הוקרה של סדרת "פרוזה אחרת" לשישה יוצרים גדולים של המאה העשרים – שישה סופרים, בנים מובהקים של המאה, שהתוו לסיפורת, כל אחד על-פי אישיותו המיוחדת ועולמו, דרכים חדשות להתמודד עם המציאות של העידן המודרני. פניה של האמנות בכלל, ושל הספרות בפרט, השתנו לבלי הכר במחצית הראשונה של המאה, וששת היוצרים האלה – ג'יימס ג'ויס האירי, פרנץ קפקא היהודי הצ'כי, איסאק באבל היהודי הרוסי, חורחה לואיס בורחס הארגנטיני, ויליאם פוקנר האמריקאי ואלבר קאמי האלז'יראי הצרפתי – הטביעו על התמורות שחלו בה חותם עמוק, שבלעדיו יקשה לתארן.

ג'יימס ג'ויס - המתים
גבריאל לא ניגש אל הדלת עם האחרים. הוא נשאר בחלק חשוך של הפרוזדור והביט אל מעלה המדרגות. אישה עמדה אצל המישורת הראשונה, גם היא באפלולית. את פניה לא ראה, אבל ראה את המשבצות האדומות-החומות והוורדרדות של חצאיתה, אשר בגלל האפלולית נראו כשחורות ולבנות. זו היתה אישתו. שעונה היתה על המעקה ומקשיבה למשהו. דממתה הפתיעה את גבריאל ואף הוא אימץ את אוזניו לשמוע. אך לא שמע אלא את קולות הצחוק והוויכוח שעל מדרגות החזית, כמה אקורדים המוקשים על הפסנתר וכמה צלילים של קול גבר מזמר. דומם עמד בחשכת הפרוזדור, מנסה להכיר את השיר שהקול מזמרו ומביט למעלה באישתו. חן ומסתורין אפפו את תנוחתה כאילו היתה סמל למשהו. הוא שאל את עצמו מה מסמלת אישה העומדת על המדרגות באפלולית ומאזינה למוסיקה רחוקה. לוּ היה צייר, היה מצייר אותה בתנוחתה זו. כובע הלבד הכחול שלה היה מבליט את גון הארד שלשׂערה על רקע החשכה, והמשבצות הכהות של חצאיתה היו מבליטות את הבהירוּת. "מוסיקה רחוקה", כך היה קורא לתמונה, לוּ היה צייר.

פרנץ קפקא - במושבת העונשין
הנוסע ביקש לשאול כל מיני שאלות, אבל למראה האיש לא שאל אלא זאת: "הוא יודע מה גזר־הדין שנגזר עליו?" "לא," אמר הקצין והתכוון להמשיך מיד בהסבריו. אבל הנוסע לא הניח לו: "הוא לא יודע מה גזר־הדין שלו עצמו?" "לא," שנה הקצין, והשתתק לרגע, כדורש מהנוסע שירחיב וינמק את שאלתו, ואז אמר: "מה הטעם להודיע לו, הרי הוא חוזה אותו מבשׂרו." הנוסע כבר עמד לנצור את לשונו, אבל אז חש שהנידון נותן בו את עיניו; דומה היה שהוא שואל אותו אם הוא יכול להסכים להליך שתואר לו. על כן חזר הנוסע, שכבר נשען לאחור, וגחן לפנים, והוסיף ושאל: "אבל הוא יודע בלי ספק שדנו אותו, לא?" "גם את זה לא," אמר הקצין וחייך אל הנוסע, כאילו הוא מצפה לשמוע ממנו כעת עוד כמה הודעות משונות. "לא," אמר הנוסע והעביר את כף־ידו על מצחו, "אם כך, גם עכשיו האיש עדיין לא יודע איך התקבלה ההגנה עליו?" "לא ניתנה לו הזדמנות להגן על עצמו," אמר הקצין והביט הצדה, כאילו הוא מדבר אל עצמו ואינו רוצה לבייש את הנוסע בגילוי דברים כאלה, שלו עצמו הם מובנים מאליהם. "הרי לא ייתכן שלא ניתנה לו הזדמנות להגן על עצמו," אמר הנוסע וקם מכיסאו.

איסאק באבל - שכר הסופרים הראשון שלי 
לחיות בטיפְליס באביב, להיות בן עשרים ולא להיות נאהב - זה אסון. ואסון כזה אירע לי. עבדתי כמגיה בבית־הדפוס של הממשל הצבאי בקַווקז. מתחת לחלונות עליית־הגג שלי געש נהר הקוּרָה. השמש העולה מעבר להרים הציתה בוקר־בוקר את פיתוליו העכורים. את עליית־הגג שכרתי אצל זוג גרוּזינים שנישאו זה מקרוב. לבעל־הבית שלי היה אטליז בשוק המזרחי. מעבר לקיר, בשצף בולמוס האהבה, היו הקצב ואשתו מיטלטלים מצד אל צד כדגים גדולים שנכלאו בצנצנת. זנבותיהם של הדגים האלה טרוּפי־החושים התחבטו אל המחיצה. הם זיעזעו את עליית־הגג שלנו, שהשחירה בשמש האנכית, עקרו אותה מעל העמודים ונשאוה אל האינסוף. שיניהם, שנחשקו בזעפה העיקש של התאווה, התקשו להינתק. בבקרים היתה הרעיה הצעירה מילֶט יורדת לקנות פיתות. תשושה היתה כל־כך, שנאחזה במעקה כדי שלא ליפול. בעוד רגלה הדקה מגששת למצוא את המדרגה, היתה בת־צחוק עמומה ועיוורת תועה על־פניה, כעל־פני חולה השבה לאיתנה. מצמידה את כפות־ידיה אל שדיה הקטנים, היתה מילֶט מקדימה שלום לכל מי שנקרה על דרכה - לאַיסוֹר שפניו הוריקו מזוקן, למחלק הנפט ולמֶגֶרות המוכרות פקעות של צמר־כבשים, וקמטים לוהטים חורצים את פרצופיהן. בלילות, בתום הטלטלה והמלמולים, היתה שתיקה נופלת אצל שכנַי, חודרת כשריקת פגז.

איסאק באבל - האווז הראשון שלי 
"צרות צרורות יש לנו פה עם הממושקפים, אין מה לעשות. אחד שיש לו כל המעלות - את הנשמה יוציאו לו כאן. אבל תלך ותשחית איזה גברת, ודווקא את הכי נקייה - ומיד תתחבב על הלוחמים..." הוא חכך מעט בדעתו, ארגזי טעון לו על כתפיו, ניגש ונעמד קרוב מאוד אלי, ומיד קפץ לאחוריו בייאוש ואץ אל החצר הראשונה. הקוזאקים ישבו שם על ערֵמה של שחת והיו מגלחים זה את זה. "הנה, לוחמים," אמר הממונה על הדיור והעמיד את ארגזי על הארץ, "בפקודת החבר סאביצקי אתם חייבים לקבל אליכם את האיש הזה בלי שום בלבולי־מוח, כי הוא כבר סבל הרבה סבלות בשביל המדע, האיש הזה..." הממונה על הדיור הסמיק והלך לו בלי להפוך את פניו. קירבתי את ידי אל מצחיית כובעי והצדעתי לקוזאקים. בחור צעיר, בעל שער פשתה חלק, משתלשל, וקלסתר ריאזאני יפהפה, ניגש אל הארגז שלי והשליכו אל מחוץ לשער. אחר־כך הפנה אלי את אחוריו, ובזריזות מפליאה התחיל מפליט קולות מגונים. "סוללה מספר אפס־אפס," קרא אליו קוזאק קשיש קצת יותר ופרץ בצחוק. "אש! בצרורות..." הבחור מיצה עד תום את אוּמנותו הפשוטה והסתלק. אני זחלתי על הקרקע והתחלתי לאסוף את כתבי־היד ואת בלויי הסחבות המחוררים שלי, שנשמטו מן הארגז.

חורחה לואיס בורחס - האיש מהפינה הורודה 
לי אתם מספרים על פרנסיסקו ריאל המנוח. הכרתי אותו, למרות שזה לא היה האזור שלו, כי הוא היה עובד יותר צפונה, מהצדדים האלה של אגם גוּאָדָלוּפֶּה והסוללה. אולי שלוש פעמים נתקלתי בו, וגם זה בלילה אחד, אבל זה לילה שלא שוכחים, כי בלילה הזה באה הלוּחָנֶרָה, ממש ככה, לישון בבקתה שלי, ורוֹסַנְדוֹ חוּאָרֶס עזב את הנהר לתמיד. אתם, בטח חסר לכם הניסיון בשביל להכיר את השם הזה, אבל רוֹסַנְדוֹ חוּאָרֶס "המרביץ" היה מההכי בולטים בשכונת סַנְטָה רִיטָה. בחור שיצא לו שֵם על הסכין והיה מהאנשים של דוֹן נִיקוֹלַס פָרֶדֶס, שהיה מהאנשים של מוֹרֶל. היה מגיע הכי אֶלֶגַנטי לבית־זונות, על סוס כהה, בתלבושת כסף; הגברים והכלבים נתנו לו כבוד והבּנות גם; אף אחד לא הכחיש שהיו שני הרוגים על חשבונו; היה לו כובע גבוה, עם שוליים צרים, על בלורית משומנת; המזל האיר לו, כמו שאומרים. אנחנו, הבחורים מהשכונה, היינו מחקים אותו, אפילו איך שיָרק. בכל זאת, לילה אחד הראה לנו את הטבע האמיתי של רוסנדו.

ויליאם פוקנר - הראשונים 
הגברים היו רוכבים על הסוסים, והדוד אַש וג'ים של טֶני והנער היו נוסעים אחריהם בעגלה עם סֶם, עם ציוד המחנה ועם מזכרות הציד, הבשר, הראשים, הקרניים, הטובות שבהן, והעגלה היתה נוסעת בנתיב מפותל בין עצי השרף והברושים והאלונים הענקיים, במקום שלא נשמעה מעולם הלמוּת גרזן חוץ מגרזנו של צייד, ובין חומות של סוּף וקוצים שאין לחדור בהן, אלה שתי החומות המשתנות אך הקבועות שסמוך מאחוריהן היתה ארץ היער הפראית, שאת רושמהּ וטביעתה הביא עמו ברוחו לעולמים אפילו מאותם שבועיים ראשונים, הארץ הזאת כמו היתה נשענת על החומות האלה, גחונה מעט ומסתכלת ומאזינה, לא עוינת דווקא, שהרי הם קטנים מדי, ואפילו אנשים כמו ווֹלְטֶר ומֵייג'ור דֶה סְפֵּיין והגנרל קוֹמְפְּסוֹן הזקן, שכבר הרגו הרבה איילים ודובים, קטנים הם מדי ושהייתם קצרה מדי ופגיעתה לא ניכרת ואין בכל אלה כדי להסעיר את הארץ, והריהי עומדת משוקעת לה בשלהּ, רזית, כבירה, כמעט לא שועה.

אלבר קאמי - שיבה לטיפזה 
שחר מֵימי, שטוּף אור, עלה על הים הזך. מן השמים, הרעננים כעַין הזאת, שמים שרוחצו שוב ושוב במים רבים והרחיצות התכופות האלו העמידו אותם במִרקמם העדין והצלול ביותר, מן השמים ירד אור רוטט ששיווה לכל בית, לכל עץ, דמות ענוגה, ראשוֹנוּת משתאה. באור כזה ודאי הגיחה הארץ בשחר היקום. ושוב נסעתי לטיפּזה. בשישים ותשעת הקילומטרים של הדרך לשם אין אפילו קילומטר אחד שאינו אפוף לגבַּי זיכרונות ותחושות. הילדוּת הסוערת, הזיות העלומים בתוך טרטוּרה של המכונית, הבקרים, הנערוֹת הרעננות, החוֹפים, השרירים הצעירים המאומצים תמיד עד קצה גבול יכולתם, החרדה הקלה של הערב בלב בן שש־עשרה שנה, יצר החיים, הזוהַר, ותמיד, שנה אחר שנה, אותם השמים, שמים שופעים כוח ואור שגם הם לא יֵדעו שָׂבעה: חודשים שלמים הם טורפים אחד־אחד את הקָרבּנות המונחים כצלוּבים על החוף בשעת הצהריים העגומה. ותמיד אותו הים, שבבוקר כמעט אינו מוּתש, הים הזה שראיתיו שוב בקצה האופק כשיצאה הדרך מן הסָהֶל וגבעותיו העוטות כרמים שעינם כעין הארד והשתפלה אל החוף.

ניתן לקרוא את הפרק הראשון ואת הטקסט המופיע על הכריכה ע"י לחיצה על שם הספר ברשימת ה- Reading List.

0 תגובות:

הוסף רשומת תגובה

Back to Top