Reading List

Search Results

בחוץ פרץ הבוקר כמלחמה. קולות מן הרחוב עלו ובאו אל החדר. רעש המכוניות הנחפזות העירה התערבב במשק אופני החלבן ובשקשוק הבקבוקים. מישהו צעק: "גברת אפשטיין, העיתון!" ונשמעו תאוצת העיתון באוויר והלם נחיתתו על המרפסת. תינוק יילל מעבר לרחוב.

היום המרוסס אגלי טל, העטוף ערפילי בוקר, הפציע וכבר החל להישרף בשמש שעלתה בזחיחות דעת מעבר לבית הקומות שבמזרח. בוקר סתיו תל-אביבי הגיח מעבר לאקליפטוסים שחגו על הירקון, ולרגע קט, לפני שנמוג הערפל הדק והעדין של טרם יום, היה אפשר לדמות את הירקון לנהר רחב ידיים, שגדתו השנייה אינה יכולה להיתפס בעין בלתי-מזוינת.

כל אלה ניבטו אליו מתוך אותה צעקה אל אבא הצעיר, ניבטו אליו בריקנות המזהירה ביופיה שאיננו עוד. כאילו היה כל המצוי כאן כוכב שכבה מזמן והתמונה שהוא רואה היא אור עתיק, חדלונו של כוכב שמת לפני אלפי שנים ואילו אורו עודו מגיע אל הארץ.

אצבעותיה נוגעות-ולא-נוגעות בפניו המגולחות, דומות לכנפי פרפר המשיקות באוויר. ואדם אומר לפתע: "מגע של משחת שיניים!" ובדבריו היא שומעת נימה של לעג. פניו רציניות. חמורות סבר. הוא חייב לעבור את המפתן בכוחות עצמו. אך הוא ניצב בתוך מסגרת הדלת כפסל - כמי שאינו יכול עוד לפעול. נוכחותם של שני הזרים קירבה את המהות הנסתרת המצווה ואינה מותירה מקום לשעשועי רצון. ואצבעותיה המרפרפות מכיירות את פניו. היא חשה ביופי, היא עצבה עליו. תמיד הזכיר לה ערפילי ערב סתיו של ימי ילדות. שערו כסוף ומלא, פניו חטובות, שריריות, משתפלות כלפי סנטר גברי, מוצק. עיניו שחורות ומוקפות אליפסות סגלגלות, זו בתוך זו, כמו אדוות. גבותיו מסולסלות קמעה, וחותמות אף ישר שאינו קטן מדי. איזו ארשת של רוחניות מעוגנת בפניו ועם זאת חושניות שאין בושים בה. פנים של פילוסוף ומאהב, של רומנטיקן-ללא-תקנה ושל רוצח. היא רואה את כל אלה ואצבעותיה תרות אחר הסודות והחריצים והתוואים - האם באמת ניסה לחונקה? עכשיו כבר קשה לא להאמין. הזדקפה וכמעט ריחפה באוויר ובכל עוצמת נעוריה שקפאו, קירבה את שפתיה הדקות אל פיו ולחלחה אותו. ואז, נחנקה מדמעות, רצה במעלה המדרגות אל עבר חדרה ונעלמה.

יופיה של גינה היה קר, אכזרי, אולי מהמם בכוחו, אך בשל כך מרפה כל יד, ממית כל שריר. עיניה שחורות וגבותיה כמו עשויות בתער. מצחה רם וצר, אפה ישר וסולד מעט, מעט-קט, ומקרוב ניתן להבחין בו באילו נקודות שחורות זעירות, כדקירות מחט. שערה שחור וחלק ואסוף לאחור, סנטרה אינו מחודד אלא מסתיים בקו מאוזן ולחייה שקועות כאילו עקרו את שיני-הבינה שלה. צווארה דק ופלומת שיער דקיקה על זרועותיה, פלומה מעוררת חמימות. גופה דק ונערי כמעט, עיקוליו וחמוקיו זהירים כל-כך עד שאין אלא לתמוה למראה הנשיות הרוטטת, המוצנעת. דווקא נוכח הקרה הזאת היתה נדלקת באדם הרומנטיות של ימי הילדות, ימים בהם היו הנערות מצניעות את כל אשר הנערות של ימינו מגלות (פעם, על שפת ימה של תל-אביב, שח אדם לארתור בעצב רב שהרומנטיקה מתה. אך ארתור שיבח את לילות הירח וניחוח ההדרים ובנקודה כלשהי ניתק פתיל ההבנה ביניהם). בגינה היו שזורים יחדיו המבע הבוטה של שפת הים התל-אביבי - בזקיפות הגאה, באף הנוקשה, בסנטר, בפנים החושקות - ואותו יסוד שנצטנע בעגלגלות הנסתרת, ובו לילות הירח וניחוח ההדרים. יש במראיה של גינה איזו שלמות קלאסית, איזה איזון שאתה מוצא בפסלים גאוניים ומשום כך - אף כי ניתן גם לומר למרות כך - מצוי ביופיה ליקוי חמור.