Reading List

...שפתיו הלגלגניות, סנטרו המחודד השלוח מעלה בשרירות, היו סימנים מובהקים של אופי מרושע, של פיקחות צוננת באכזריותה שבעזרתה מן הסתם ניחש הכול, מפני שהשכיל לשער הכול. מצחו המצהיב היה חרוש קמטים כמצחם של מי שמורגלים שלא להאמין בדבר, לשקול הכול, וכמו קמצנים המנערים בידיהם את מטבעות הזהב שלהם, הם מבקשים לדעת את משמעותם של מעשי האדם ואת ערכם המדויק. גופו היה גרום וחסון, חזותו עצבנית, נוחה לרגוז – קיצורו של דבר, הוא נראה כמפלצת אוכלת אדם שהחמיצה את ייעודה...

...אפשר כי בוגדנותה הנמהרת של נערה צעירה שאהב בכל מאודו היא אשר הביאה אותו לכלל סלידה מכל הקשור בה. ובכלל, אפשר גם כי אבות אינם אוהבים אלא ילדים שהם מכירים היטב. אמונה חברתית זו חשיבותה לשלום המשפחה ראשונה במעלה, ומן הסתם דבקים בה כל הרווקים כראיה לכך שהאבהות היא רגש המתפתח בתנאים של חממה יונק את חומו מן האשה, מערכי המוסר ומן החוק...

...אתם סבורים שהעתקתם את הטבע, אתם מדמים בנפשכם כי ציירים אתם וכי הנה גנבתם את סוד האלוהים!... בררר! מי שרוצה להיות משורר דגול, לא די לו בידיעת התחביר על בוריו ובכתיבה בלי שגיאות לשון! התבונן בקדושה שלך, פורבוס. לכאורה היא נפלאה, אך במבט מעמיק רואים שהיא דבוקה לרקע הבד ושלא יהיה אפשר לנוע סביב גופה. זוהי צללית בת פַּן אחד בלבד, זוהי מראית קטועה, דמות שנבצר ממנה להסב את פניה או לשנות את תנוחתה.

"נתתי לבי לעובדה, גברתי," אמר הפרקליט לרוזנת דה גרנלייה כממתיק סוד, ״שישנן תופעות מוסריות מסוימות שאין אנו נותנים עליהן את הדעת במידה מספקת. כאדם בעל טביעת עין חדה מטבעו, גיליתי בעל כורחי בעניינים העסקיים שבטיפולי - אשר בהם הרגשות אינם רוגעים ואינם שוקטים לרגע - רוח של ניתוח פסיכולוגי. ואולם, תמיד התפלאתי, והופתעתי להיווכח בכל פעם מחדש, שהכוונות הנסתרות והמחשבות בלבם של שני יריבים, מתגלות כמעט תמיד באורח הדדי. לעתים מתקיימת בין שני אויבים אותה צלילות דעת, אותה עוצמה של תפיסה שכלית, כמו בין שני נאהבים הקוראים זה את לבו של זה".

...אני צייר זקן בא בימים, מצייר מתים למי שרוצה אותם, אך מבין שגם המזמין ימות, מבין שכולם ימותו עם התמונות שלי או בלי התמונות שלי, עד עתה אף אחד לא חזר וככל הנראה גם לא יחזור. והלוא שום דבר לא יעזור, גופת המת תהיה לאבק, לא תלך לשום מקום בשמים או בארץ, תתפורר לחלקיקים בלתי נראים, ורק צאצאיו של המת - בתנאי שלא יֵרד גשם ולא ישרור שרב - יבואו ללוויה וידברו אלה עם אלה בשקט אבל לא על המת ואחר כך אולי יבואו לכמה ימי זיכרון וזהו. צאצאיו הרחוקים יותר לא יֵדעו מי היה, ואולי גם מישהו יחשוב שהוא תופס מקום מוגזם בשדה המתים, וגם לא יֵדעו היכן בדיוק הוא טמון, גוש ב' או ג', חלקה חמש או שש, ובכל זאת מישהו אולי ימשיך ויתלה את הציור על קיר ביתו ויחשוב למה לא? הרי ירש אותו מסבו או מסבתו. אבל גם הציור יישכח בסופו של דבר ויֵרד מהקיר ובצדק. הסבא והסבתא לא יספרו לנכדם מי היה אותו המצויר התלוי על הקיר, ואם נכדם ישאל, כבר לא יהיה מי שיספר לו מפני שגם הסבא והסבתא ימותו ויניחו את התמונה בבוידעם. ומן הדברים הללו בדיוק בא ערכה המפואר של עבודתי - בזכות אי־חשיבותה הנצחית. אינני צייר חשוב של אנשים חיים, אני צייר לא חשוב של אנשים מתים...