רשומות


יום שני, 20 ביולי 2015
1995 / 167 עמ'
סבתא היתה גרה ממש ליד מרחצאות קארל, ומזל חייה הגדול היה שהצליחה לשכור את החדרון בטחנת הקמח, תמיד היתה מודה לאלוהים ששמע את תפילותיה ונתן לה את החדרון ליד המרחצאות, מפני שביום חמישי וביום שישי היו מתרחצים שם הסוכנים הנוסעים ואנשים אחרים בלי בית קבוע וסבתא היתה מעשר בבוקר בכוננות, וגם אני שמחתי לקראת יום חמישי ויום שישי וגם לקראת שאר הימים, אם כי בהם לא עפו הלבנים מחלונות חדרי האמבטיה

יום שני, 13 ביולי 2015
1994 / 203 עמ'
לפי מראהו היה כבן ארבעים וחמש: שער השיבה הגזוז שלו התנוצץ בבוהק כהה, ככסף רקוע; פניו היו מרירות אך נטולות קמטים, קוויהן ישרים ונקיים להפליא, כמו נחרטו בחרט דק, קליל, ושרידי יופי מופלא ניכרים בהן: נאות מכל היו העיניים המאירות, השחורות, המוארכות. בכל דמותו ההדורה, האצילית, שימר דודו של ארקאדי את תמירות העלומים ואותה שאיפה אל־על, הרחק מן האדמה, הנעלמת על־פי־רוב בשנות העשרים לחייו של אדם...
יום רביעי, 1 ביולי 2015
2014 / 109 עמ'
הייתי בן שמונה. בשלב זה בחיי לא היה בעיני שום דבר חשוב יותר מבייסבול. הקבוצה שלי היתה הניו יורק ג'איינטס, ועקבתי אחר מעלליהם של אותם גברים בכובעי מצחייה שחורים־כתומים במלוא הדבקות של מאמין אמתי. אפילו עכשיו, כשאני נזכר בקבוצה הזאת שאינה קיימת עוד, ששיחקה באצטדיון שאיננו קיים עוד, אני יכול לדקלם בעל פה כמעט את כל שמות השחקנים. אַלווין דארק, וַייטי לוֹקמן, דוֹן מיוּלֶר, ג'וני אנטוֹנֶלי, מוֹנטי ארווין, הויט וילהלם. אבל אף אחד מהם לא היה גדול יותר, מושלם או ראוי להערצה יותר מווילי מֵייז, ה"סֵי־הֵי קיד" המופלא.
2014 / 109 עמ'
באותה רוח פחות או יותר, אם כי בפרק זמן קצר יותר (חודשים מעטים, לעומת עשרים שנה), סיפר לי חבר אחר, ר', על איזשהו ספר נידח שניסה לאתר ללא הצלחה, פשפש בחנויות ספרים ובקטלוגים כדי למצוא את מה שאמור היה להיות יצירת מופת שאותה רצה מאוד לקרוא, ואז, יום אחד, כשהתהלך בעיר, עשה קיצור דרך תחנת גרנד סנטרל, עלה במדרגות שיוצאות לשדרת ונדרבילט וראה אישה צעירה עומדת ליד מעקה השיש ולפניה ספר: אותו ספר שהוא ניסה נואשות למצוא.
2014 / 109 עמ'
שנה אחר כך (1973) ‏הוצעה לי עבודה כאחראי לבית חווה בדרום צרפת. הצרות המשפטיות של חברתי כבר היו הרחק מאחוריה, ומכיוון שברומן שנמשך בינינו לסירוגין נפתח אז פרק חדש, החלטנו לשלב זרועות ולקחת על עצמנו את העבודה יחד. שנינו נשארנו אז ללא פרוטה, ואלמלא ההצעה הזאת היינו מוכרחים לחזור לאמריקה - דבר שאף אחד משנינו לא היה מוכן עדיין לעשות באותו זמן. השנה ההיא היתה שנה מוזרה. מצד אחד, המקום היה יפהפה - בית אבן רחב ידיים מהמאה השמונה עשרה, גובל בכרמים מעברו האחד וביער לאומי מעברו השני. הכפר הקרוב ביותר היה במרחק שני קילומטרים, אבל חיו בו לא יותר מארבעים איש, ואף אחד מהם לא היה בן פחות משישים או שבעים. זה היה מקום אידאלי שבו יוכלו שני סופרים צעירים לבלות שנה, ושנינו, ל' ואני, עבדנו קשה באותו בית והספקנו שם יותר מכפי שאיש מאתנו היה מעלה בדעתו.
Back to Top