רשומות


יום שני, 30 בנובמבר 2015
2008 / 367 עמ'
ילד:
בגדד מלאה כל טוב וכל יופי, סוחרים כרסתנים, כפולי סנטר, עומסים על דוכניה מטילי זהב וכסף, אוצרות תבלינים מארצות הודו וסין, בדי משי יקרים וצבעוניים וכל טוב אריגי דמשק, ומשוררים בה הרבה בבגדד, אבו נוואס ואבו אלעתאהיה, וזמרים מפורסמים שקנו להם תהילת עולם, ואלה גם אלה מתהלכים בין מסדרונות ארוכים, מצופי שיש, מסביב למזרקות זהב הזורקות מימיהן אל שמים ללא עב, ויושבים תחת סוכות גפנים ודקלים, ושרים כולם בשבחי החליף החכם והנבון הארון אלרשיד, האהוב על אללה, ובין תעלותיה של בגדד גדושות המים הזכים, ובין נהרותיה, שעמק נפלא, ססגוני ופורה משתרע ביניהם, בין כל אלה אני הולכת יחידה, ימי שחורים ולבי עצב, כי אבי מבקש להשיאני לאיש השנוא עלי, לסוחר שבע ימים אשר לו הרמון של שתים־עשרה נשים, כולן זעופות זו לזו, שיניהן צהובות, עיניהן רושפות, ואפילו הקנדיות פסקו משירתן בביתו, והתוכי ירוק הזנב ואדום החזה אינו מקנן בין עצי המשמש בחצרו, ואני הולכת ונכססת בגעגועי אל אהוב נפשי, הגבר יפה התואר, תכול העין, זה האיש אשר אליו יוצאת אהבתי, לא סוחר עשיר הוא ולא פלאח מבין הפלאחים, לא מוסלמי ולא נוצרי, אלא הלך נודד ללא שם וללא ארץ, מראהו טוב ונעים, לשונו נוטפת כל טוב, דוברת לשונות הרבה, קומתו גבוהה, שחוק שגור על פניו, עיניו נבונות מכל תבונה, ואני נמלאת באהבתי אליו.

אך אהוב לבי הלך אל מחוץ לחומות העיר, אויביו הרעים הניסוהו, שליחיו של אבי אילצו אותו לברוח על נפשו, ואל איזה מבין ארבעת השערים המוליכים לארצות רחוקות נשא רגליו, זאת לא אדע, ולאן הוליך את נתיבות נפשו וחייו, זאת לא אבין, ומדי לילה בלילה אני חומקת בצעד חרישי תחת עינם הפקוחה של המשרתים והסריסים, ויוצאת ועולה על חומות העיר, אל מקום גבוה, נשקף לעין כל, להביט ולהתחקות אחרי אהובי מחמל נפשי, האם יוכל לשמוע את חרוזי שירתי אליו, האם יוכל לראות את אצבעותי המסתלסלות בריקוד מכושף, חרישי, האם אוכל למשוך אותו בעבותות קסם אל עירי, אל נהרותי, להציף אותו במים רבים, ובדמיוני אני נישאת על גב סוסתו התמירה, הגאה, בורחת עמו לארץ לא נודעת, פרשיו של החתן הזקן והשב דולקים אחרינו, מנסים להשיג אותנו במרוצתנו, אך אנו דוהרים ודוהרים, עננות אבק מתאבכות מאחורי פרסות הסוסה הקלה, ואהובי נושק לי על שפתי, מה מתוקה היא לשונו, מה צלולות הן עיניו, יחידית אתרפק עליו לעת לילה, אישן על חזהו הרחב, העולה ויורד חליפות בנשימתו, אנשק לזקנו הצהבהב, ארחרח את זיעתו החריפה במתיקותה, כניחוח המושק ופרחי עץ השקד והלימון, אך איש אינו עונה לקריאותי, רק שומרי בית אבי שהשיגו אותי מצביעים וקוראים בחשכה, ואני מבקשת את נפשי למות מעל חומות העיר הגבוהות, תהום פרושה תחתן, עיוורת אני נוטה אחורה, מניחה לגופי לצנוח מטה מטה, צוללת אל רצפת האבן הקשה והקרה של העיר, אל בין החומות, ובמעופי מטה מטה אני נמלאת חיוך מתוק, זכרו של אהובי צהוב השיער מפעפע בי כארס ממית, ושומרי העיר עושים יד אחת ותופסים אותי במעופי, כפרפר בן יומו אני נלכדת ברשתותיהם, חולת אהבה הם נושאים את לילא אשר דבר שיגעונה כבר נודע בכל בגדד עד כי גם אל החליף עצמו הגיע, ומשיבים אותי אל בית אבא, להינשא לחתן זקן ושב, או לשוב ולמות כל לילה מחדש.

מבוגר:
תכונה יפה יש בארץ הצבי, כי אף בחודשי הסתיו מזג האוויר האזיאטי נאה הוא מאד, והרוח נעימה ואיננה מקפיאה את לשד החיים, והים לעתים מסוער ולעתים בלתי־מסוער, ומה טובה הישיבה על צוק כורכר, בהביטך אל העננים המתחשרים ומתקשרים מעליך ובשאפך את האוויר המצוין של אדמת אחוזת דג׳אני. 
תחילה באתי אצלם לשעה או שעתיים בשעת בין ערביים, ולאחר מכן למחצית היום, לשעות רבות, ואני מטייל בין האילנות ובין המטעים עם ילד זה, שקולו טרם נתחלף וחתימת שפם עוד לא באה על שפתו, ומבקש לדובבו על סיבת מחלתו המוזרה, העגמומית, וצאלח איננו מגלה לי לא מניה ולא מקצתה, אלא רק אומר כי רוחו טובה עליו בשהותי עמו ובשהותו עמי. אף הרהורים אלה שהוא מהרהר במותו, וחלומות בלהה המסייטים את שנתו, עברו וחלפו מן העולם ודומה כי מתרפא והולך הוא כשם נבואתו שהתנבא באוזני אמו. 
באחד מימות השבוע, בעוד אנו הולכים אל כפר האריסים בתחומי האחוזה, ומביטים בהאיכרים העלובים העמלים כחמורים, נתמלאה שלפוחיתי ואמרתי לצאלח, בוא נא עמי ונטיל את מימינו. מבוכה רבה עלתה בו, ובכ״ז נטלתיו בין העצים ושמה שלשלתי כתונתי והחילותי משתין בקיר, בעמידה, וצאלח מביט בי אחוז השתאות ותדהמה. מסתמא, במעשה ההשתנה הוא נוהג לכרוע ולהשתופף כאמו. אפשרות אחרת כלל לא עלתה על דעתו עד אותו יום. נתן בי מבט שכולו הערצה, שלשל את מכנסיו ועמד לעשות כמותי, ופרץ צחוק של התלהבות נתגלגל מלשונו בעודו אוחז באיברו הקולח. 
בוקר אחר שאלתיו על אביו, לחלץ ממנו ידיעות נחוצות אלה הדרושות לי על אודות האחוזה. הזעיף פניו ואמר כי אביו מפליג תמיד מעבר לימים, ובשובו לעתים מקומצות אל האחוזה הרי הוא מאמלל את כל באי הבית. האם בוכיה, המשרתת נרגנת אף יותר מתמיד, וצאלח עצמו שב למחשבותיו הרעות ורואה חיזיון זה של אבנים רבות בכיסיו, ובגדים כבדים, ספוגי מים, נוטלים אותו מטה מטה אל תחתית הברכה המעופשת, למות שמה ולהיחנק ולהיטבע. 
שאלתי, מתי ישוב אביך. 
אמר, אין אני יודע, והרעיד שפתיו כמי שעומד למרר בבכי. 
ביקשתי להשכיח ממנו את החיזיון הרע ועל כן, למחרת היום, הבאתי לו שי ודורון אשר קניתי במחנות הצוענים, מעין כדור של לבד המשמש את הילדים למשחק, והם בועטים בו ומיידים אותו אלה לאלה. צאלח הביט אלי כמי שלא ראה צורת כדור מימיו, וסופו שפרש לחדרו להגות בכתוביו. 
כל ימות החודש הזה הייתי הולך עם הילד ומשחק עמו ומשתעשע בחברתו, בלא לבקש מהערביאה הצחקנית את שכרי. הרהרתי לעצמי כי מעשה זה של מתן ותמורה אין לדחוק בו. אדרבא, ככל שתרבה ההשתהות, כך ירבה המחיר, ולא זו אף זו, מוטב לי אמתין לראות מה תציע עפיפה לפני. השגחתי בה כשהיא מחייכת אלינו בחן ובמנעמים ורואה את השינוי הטוב המתחולל בבנה, ושמתי לבי כי בהיפרדי מצאלח לשלום, היא מבקשת דרכים ותחבולות להאריך רגעים אלה של שהותנו היחידה, רק אני והיא, מופרשים משאר דמויות האחוזה, זה לצד זה. 
היום, בטרם נפרדנו, שוב שיחקה בשערה השחור, וסיפרה לי דרך רמיזא על סוכה נסתרת העומדת במערב האחוזה, סמוך מאד לעצי השקמה. הסוכה מוקפת קנוקנות של כרמים וסכוכה בכפות תמרים. כשהלבנה עומדת במילואה, הולכת הערביאה לשמה יחידה, ופרחי היסמין של האחוזה הם שבילים לכפות רגליה הקטנות והיחפות.
אני שכוב כעת בסוכה לאור הירח. זה עתה ידעתי את האישה הערביאה. הלכותיה בדרכי המיטה טובות, אך מעט חסרות. על הצד האחד, היא נלהבת ביותר. נשיקותיה נטבעות במים רבים, ערוותה רטבובית ועמוקה, קוראת לאיש להיטבע בה כאחת. אלא מאי, השפעתו הגרועה של בעלה הרגזן, המקשיש, הרשע, אשר חטף אותה בילדותה מבין בובותיה, ניכרת בה היטב. להביא עצמה לידי עינוג איננה יודעת. על שמעה של אביונה (אורגאאזמא בלשון עכו״ם) להאישה לא ידעה ולא חלמה. פתיעה והשתאות גדולה היתה לה בהוליכי את לשוני אל פנינת החן המסותרת בין קפלים רבים, לאותו מעשה אוראלי אשר האדונית אסרה עליו בכל לשון של איסור. בעודי מסיר באצבעותי את מסך הקפלים, ומביא את נשיקותי מלאות התאווה על נקודת העונג (אשר שם בשפת עבר לא ניתן לה ובשפת בני התרבות היא מכונה קליטאריס), לדגדגה ולטלטלה, לנענעה ולרפרפה, להזקירה ולהדחיקה, פלטה הערביאה קרקור אפתעה, ולאחריו החלה מרתתת ומרטטת, אגניה מסוערים גלים גלים, ירכיה עולות ויורדות כספינה נטרפת. הטלתי בה עוגן עד שנטבעה.

ניתן לקרוא את הספר כאגדה מתוקה, ואני אכן ממליץ לקרוא אותו כך. הוא כתוב היטב, מעניין, ואם אתם בקיאים ברזי השפה העברית המיושנת, מסוף המאה ה- 19 ותחילת המאה ה- 20, הרי שההנאה מובטחת. האחרים יאלצו לדפדף לסוף הספר ולקרוא את הפירושים. כיוון שמדובר בספר שלם שכתוב בשפה לא עדכנית זו, הדפדוף עשוי להיות מיגע. לרגישים לניואנסים פוליטיים, מומלץ לקרוא את הביקורת הנהדרת של הסופר ומבקר הספרות אריק גלסנר כאן. מדובר בספר שעורר לא מעט שערוריות, גם פוליטיות וגם אתיות, עבר שינויים אחרי פרסומו, ואף זכה בפרס ספיר ע"ס 150 אלף שקלים, שמחברו נדרש להחזיר. 

לחיצה על התמונה תוביל לערך בויקיפדיה; ניתן לקרוא את הפרק הראשון ואת הטקסט המופיע על הכריכה ע"י לחיצה על שם הספר ברשימת ה- Reading List.





0 תגובות:

הוסף רשומת תגובה

Back to Top