Reading List

Степь / Антон Павлович Чехов

אותה עת כבר נפרש למול עיני הנוסעים מישור אין-קץ רחב ידיים, חגוּר ברכס של גבעות. נדחקות ומציצות זו מעבר לכתפה של זו, מתמזגות הגבעות לרמה הנמשכת מימין לדרך עד לאופק עצמו ונעלמת במרחק הסגול; אתה נוסע ונוסע ואינך מסוגל לתפוס היכן ראשיתה והיכן סופה... השמש כבר הגיחה בעורפם, מאחורי העיר, ובשקט, בלי בולמוס החלה במלאכתה. תחילה הרחק לפנים, במקום שנועדים בו השמים והארץ, סמוך לתלי הקבורה ולטחנת הרוח הדומה ממרחק לאישוֹן קטן המנפנף בידיו, זחלה על האדמה רצועה רחבה שצבעה צהוב עז; כהרף עין עוד רצועה כמותה הזדרחה קצת יותר קרוב, זחלה ימינה והקיפה את הגבעות; דבר-מה חמים נגע בגבו של יגורושקה, רצועת אור שהתגנבה חרש מאחור דילגה בלי משים על פני הכרכרה והסוסים, שעטה לעבר רצועות אחרות בנות דמותה, ולפתע הערבה כולה, למלוא רוחבה, השליכה מעליה את דמדומי הבוקר, התחייכה והתנוצצה ברסיסי טל. 

שיפון שנקצר, עשבי פרא, חֲלַבלוּב, קַנבּוֹס בר – כל אלה, שהשחימו מן החום היוקד, לבשו גוון של חלודה וקמלו למחצה, שבו עתה לחיים, רחוצים בטַל ולטופים בשמש, כדי ללבלב מחדש. מעל הדרך חגו אוּריוֹת בצווחה עליזה, סנאי קרקע קראו זה כנגד זה בעשב, אי-שם במרחק משמאל בכו קיוויוֹת. להקת קוראים שהכרכרה הבהלתָם התעופפה וטסה לעבר הגבעות, לצלילי ה"טְרְרְרְ" הרך שלהם. חגבים, צרצרים ועַרצַבים לאטו בעשב את ניגונם החורקני והחדגוני.

אך לא חלף זמן רב והטל התאדה, האוויר קפא והערבה המרומה שבה ולבשה את הארשת העגומה של חודש יולי. העשב השתוחח, החיים דממו. הגבעות השזופות, השחומות-ירוקות, סגולות במרחק, על גוניהן הרוגעים כצל, המישור על מרחקיו הערפיליים והרקיע המפורקד מעליהם, שבערבה, אשר אין בה יערות והרים גבוהים, הרי הוא נדמה עמוק לבלי די ושקוף, היו עתה בעיני רואיהם חסרי תִכלָה, שקועים בתוגה משמימה.

"מה מעשי?" שנה אחריו סולומון ומשך בכתפיו. "כמעשיהם של השאר... אתה עצמך רואה: אני שָרָת. אני שרתו של אחי, אחי הוא שרתם של עוברי האורח, עוברי האורח הם שרתיו של ורלאמוב, ואילו היו לי עשרה מיליונים, ורלאמוב היה שרת אצלי." (חכמת משרתים)

האפלולית שקופה ורואים הכול בעדה, אך קשה להבחין בגונם ובמִתאריהם של העצמים. הכול מצטייר שונה ממה שהוא. אתה נוסע ולפתע רואה צללית הדומה לנזיר עומדת ממש לצד הדרך לפניך; היא אינה זעה ומחזיקה דבר-מה בידיה... שמא זהו שודד דרכים? הדמות קרבה וצומחת, והכרכרה כבר לידה והנה רואות עיניך, זהו אינו אדם אלא שיח בודד או סלע גדול. דמויות חסרות ניע שכאלה האורבות לאי-מי ניצבות על הגבעות, מסתתרות מאחורי תלי הקבורה, מציצות מתוך עשבי הפרא, והן דומות כולן לבני-אדם ומעוררות חשד בלב רואיהן.

"ללמוד? אהה... טוב, שתהיה לך לעזר זו אשר בשמים מלכותה... כן. טוב לו לבן-אדם אם יש לו שכל, ושניים עוד יותר טוב. יש אנשים שאלוהים נותן להם שכל אחד, ויש כאלה שהוא נותן להם שניים, ולאחדים שלושה... לאחדים שלושה, אמת הדבר... עם שכל אחד הוא יוצא לאוויר העולם, שכל אחר בא לו מלימוד, ושכל שלישי מחיים טובים. אז ככה זה, אחי הקטן, טוב חלקו של אותו אדם שיש לו שלושה מיני שכל. הוא, לא רק יותר קל לו לחיות, גם למות יותר קל לו." (חכמת איכרים)

לא חוכמה גדולה היא לראות ארנב נמלט או חוּבָּה גדולה במעופה – כל הנוסע בערבה רואה זאת – אך לא כל אדם יש לאל ידו לראות את חיות-הבר בבית מחייתן, כשאינן ממלטות עצמן, אינן נחבאות ואינן מביטות בחרדה לצדדים. ואסיה ראה שועלות משחקות, ארנבים שהתרחצו ברגליהם הקדמיות, חוּבּוֹת גדולות הפורשות את כנפיהן, חוּבּות קטנות המכינות לעצמן את מקומות קינונן. הודות לראייתו החדה היה לוואסיה, פרט לעולם שרואים הכול, עולם אחר, מופרש לעצמו וחתום בפני כל היתר ולבטח עולם שכולו טוב, שהרי היה קשה שלא לקנא בו שעה שהביט והתפעל.

בעודך מביט שעה ארוכה בשמים העמוקים, בלי להתיק את עיניך, מתמזגות מחשבותיך ונשמתך מבלי משים להכרה של בדידות. אתה מתחיל להרגיש גלמוד ללא תקנה, וכל אשר חשבת לפנים ליקר וקרוב לך נעשה רחוק לאין-קץ וחסר ערך. הכוכבים הניבטים מהשמים כבר אלפי שנים, השמים החתומים והאפלה, אדישים לחייו הקצרים של האדם, כשאתה נשאר עמם ביחידות ומנסה לרדת לחקרם, הרי הם מעיקים על נשמתך בשתיקתם. על מחשבתך עולה אותה בדידות המזומנת לכל אחד מאתנו בקבר, ומהות החיים מצטיירת כחסרת תוחלת, מחרידה...

כדי להגיע לחו"ד על הספר, יש ללחוץ על התמונה שלו; ניתן לקרוא את הפרק הראשון ואת הטקסט המופיע על הכריכה ע"י לחיצה על שם הספר ברשימת ה- Reading List.