רשומות

יום שבת, 14 בינואר 2017
Антон Павлович Чехов
Черный монах / הנזיר השחור
Припадок / התקף
Попрыгунья / קלת רגל
Страх / פחד: סיפורו של מיודעי
Соседи / שכנים
Палата No 6 חדר חולים מס' 6
אנטון צ'כוב וסיפורים אחרים מאת מאיה קגנסקיה
2005 / 296 עמ' 
ספריו (של צ'כוב) רוויים טוב-לב מופלג – הוא לא הפך את טוב-הלב למצע ספרותי או לקרדום-לחפור-בו; היה זה הגוון הטבעי שבו נצבע כשרונו" (ו' נבוקוב, "הרצאות על הספרות הרוסית")

מכיוון שלספר הזה מצורף מאמר מעמיק של מאיה קגנסקיה, שעוקב אחרי כמעט כל אחד מהסיפורים המופיעים בו נפרד, אני לא רואה טעם להוסיף את דעתי עליו. אסתפק במספר ציטוטים שלדעתי יכולים להחצין ולדייק את חווית הקריאה ולהרשים בעומקיהם וביופיים את הקורא, במקרה וימצא את עצמו בין שורותיהם:

בשביל שהתפתל על הגדה התלולה בינות לשורשים החשופים הוא ירד אל המים, הטריד שם בִּיצָניוֹת ממנוחתן, הבהיל מרבצם שני ברווזים. קרניה האחרונות של השמש השוקעת עוד הבליחו זעיר-פה זעיר-שם על האורנים הקודרים, אך על פני הנהר כבר ירד ערב של ממש. קוברין חצה את גשרון העץ ועבר לגדה שמנגד. לפניו השתרע עתה שדה רחב של שיפון צעיר, אשר עוד לא כּוּסה תפרחת. שום סימן למגורי אדם, אף נפש חיה במרחק, ונדמה שהשביל, אם תלך בו, יוביל אל אותו מקום לא-נודע וטמיר שהשמש שקעה בו זה עתה ושזהרורי הערב בוערים בו באש כה עזה ונישאה. "אילו מרחבים, כמה חופשי כאן ושקט!" חשב קוברין שעה שהלך בַּשְביל. "ונדמה שהעולם כולו צופה בי, שהוא עצר את נשימתו ומצפה שאבין את מסתריו..."

דחק אל הגדר, הוא עמד ליד הבית והמתין לחבריו שייצאו. צלילי הפסנתרים והכינורות, עליזים, פורקי עול, מחוצפים ועצובים, יצרו באוויר כעין בליל כאוטי, והבליל הזה העלה בדמיון גם עתה תזמורת לא-נראית שכיוונה את כליה אי-שם במחשכים, מעל לגגות. במבט למעלה אל המחשכים האלה נראה הרקע השחור זרוע כולו נקודות לבנות מתנועעות: היה זה השלג שירד. פתיתיו שנלכדו במעגל האור הסתחררו באוויר בעצלות, כמו מוך, ובתנועה עצלה עוד יותר צנחו ארצה. פתיתי השלג חגו בהמוניהם סביב ואסילייב ונתלו על זקנו, על ריסיו, על גבות עיניו... העגלונים, הסוסים ועוברי האורח כּוּסוּ לוֹבן.

אחד מן השניים: או שרק נדמה לנו שהזנות היא רעה חולה ואנחנו מגזימים, או אם הזנות היא אמנם רעה חולה כמו שמקובל לחשוב, אז הידידים החביבים האלה שלי הם בעלי עבדים, אנסים ורוצחים בדיוק כמו תושבי סוריה וקהיר, שמתוארים ב'ניבָה'.[22] עכשיו הם שרים, צוחקים בקולי קולות ודנים בדברים בהיגיון, אבל האם לא ניצלו כרגע לרעה את הרעב, הנבערות והטמטום? אכן ניצלו – הייתי עד לכך. מה אם כן להם ולהומניות, לרפואה, לאמנות? המדעים, האמנויות והרגשות הנעלים של רוצחי הנפש הללו מזכירים לי את שומן החזיר בבדיחה אחת. שני שודדים שחטו קבצן ביער. כשהחלו לחלק ביניהם את בגדיו, מצאו בתיק נתח של שומן חזיר. 'זה בהחלט במקום,' אמר אחד מהם, 'בוא נטעם ממנו.' 'מה אתך, איך אפשר?' התפלץ חברו. 'שכחת שהיום יום רביעי?' ולא אכלו. הם, ששחטו בן אדם, יצאו מן היער בביטחון גמור שהם מקפידים על שמירת צומות. כך גם אלה, לאחר שקנו נשים הם מהלכים וחושבים כעת שהם ציירים ואנשי מדע...

אחרי שתיית התה ישב, קודר, ליד החלון והביט בוולגה. הוולגה לא נצץ עוד ולמימיו היה גוון אטום, עמום וקר למראה. הכול, הכול הזכיר שהסתיו הנוגה והקודר הולך וקרב. ונדמה היה שאת המרבדים הירוקים המפוארים על גדות הנהר, את השתקפויות היהלום של קרני השמש, את המרחק הכחול השקוף ואת כל הגנדור והחגיגיות הסיר עתה הטבע מהוולגה וקיפל והניח בתוך ארגזים עד בוא האביב הבא, והעורבים התעופפו ליד הנהר והקניטו אותו: "עירום! עירום!" ריאבובסקי האזין לצריחותיהם וחשב שכוחו כבר תש וכשרונו אבד לו, שכל הדברים בעולם הזה הם מותנים, יחסיים ואוויליים, ושלא נהג בחוכמה כשקשר עצמו לאישה הזאת... קיצורו של דבר, רוחו לא היתה טובה עליו והוא היה מדוכדך.

שעה שפיוטר מיכאיליץ' רכב דרך החורשה, שאג הרעם, העצים רגשו והרוח כופפה אותם אל האדמה. היה עליו למהר. מהחורשה ועד אחוזתו של ולאסיץ' נותר עוד לעבור לא יותר מוֶורסטָה דרך כרי המרעה. לִבנים זקנים ניצבו כאן משני צדי הדרך. הם היו נוגים ואומללים למראה בדיוק כוולאסיץ' בעליהם, והיו כחושים ונתמתחו לגובה כמותו. בעלוות הלִבנים ובעשב החלו לרחוש טיפות גשם גדולות; הרוח שָׁקטה כהרף עין והאוויר נמלא ניחוח של אדמה רטובה וצפצפות. הנה נראתה גדר הנצרים של ולאסיץ' ובצדה השיטה הצהובה, גם היא כחושה וממותחת; במקומות שבהם קרסה הסבכה, נראה גן מוזנח של עצי פרי.

חילוף חומרים! איזה מורך-לב הוא זה, למצוא נחמה בתחליף כה עלוב לאלמוות! תהליכים לא-מודעים המתרחשים בטבע נחותים אף מהסִכלוּת האנושית, שהרי הסכלוּת בכל זאת יש בה תודעה ורצון, ואילו התהליכים אין בהם ולא-כלום. רק אדם מוג-לב, שהפחד מפני המוות גובר אצלו על הכבוד העצמי, יכול להתנחם בכך שבבוא העת יחיה גופו מחדש בעשב, באבן, בקרפדה... לפרש את חילוף החומרים כאלמוות, הרי זה מוזר לא פחות מלנבא עתיד מזהיר לנרתיק, לאחר שהכינור שערכו לא יסולא בפז התנפץ והיה ככלי אין חפץ בו.

כמה נעים לשכב על הספה בלי תזוזה ולדעת שאתה לבדך בחדר! האושר האמיתי לא ייתכן בלא בדידות. יש להניח שהמלאך שנפל, בגד באלוהים מפני שהתאווה אל הבדידות, שהמלאכים אינם יודעים את טעמה.

כשאורלוב היה נוטל לידיו עיתון או ספר, כל ספר באשר הוא, או נפגש עם אדם כלשהו, כל אדם באשר הוא, היה ניצת בעיניו חיוך אירוני ופניו היו לובשות הבעה של לגלוג קליל, נטול רשעות. בטרם יקרא או ישמע איזה דבר, היתה האירוניה אצלו מוכנה ומזומנה, כמוה כַּמָּגֵן אצל הפרא. היתה זו אירוניה שבהרגל, שזרעיה נָבטו לפני שנים רבות, ולאחרונה נראתה בפניו, כמדומה, כבר ללא כל השתתפות של כוח הרצון אלא כמעין תגובה אוטומטית, לא מודעת.

גַלֵה לי מה אתה קורא ואגלה לך מי אתה. זה אולי נכון, אך במקרה של אורלוב, מן הנמנע היה לעמוד על טיבו לפי הספרים שקרא. היה זה כעין בליל של דברים. פילוסופיה, ורומנים צרפתיים, וכלכלה מדינית, וענייני ממון, ומשוררים חדשים, וספרים בהוצאת "פּוֹסרֶדניק" – הכול הוא קרא באותה מהירות, כשבעיניו אותה הבעה אירונית.

כה שלמה היתה אמונתה שאיני בן אדם אלא יצור נחות ממנה לאין ערוך, שבדומה למטרוניתות הרומיות, שלא בושו לרחוץ את גופן לעיני העבדים, היתה לעתים מופיעה בנוכחותי כשלעורה כתונת בלבד.

כדי להגיע לחו"ד על ההצגה "הנזיר השחור", יש ללחוץ על התמונה של הספר; ניתן לקרוא את הפרק הראשון ואת הטקסט המופיע על הכריכה ע"י לחיצה על שם הספר ברשימת ה- Reading List.

0 תגובות:

פרסום תגובה

Back to Top