רשומות


יום רביעי, 1 ביולי 2015
2014 / 109 עמ'
הייתי בן שמונה. בשלב זה בחיי לא היה בעיני שום דבר חשוב יותר מבייסבול. הקבוצה שלי היתה הניו יורק ג'איינטס, ועקבתי אחר מעלליהם של אותם גברים בכובעי מצחייה שחורים־כתומים במלוא הדבקות של מאמין אמתי. אפילו עכשיו, כשאני נזכר בקבוצה הזאת שאינה קיימת עוד, ששיחקה באצטדיון שאיננו קיים עוד, אני יכול לדקלם בעל פה כמעט את כל שמות השחקנים. אַלווין דארק, וַייטי לוֹקמן, דוֹן מיוּלֶר, ג'וני אנטוֹנֶלי, מוֹנטי ארווין, הויט וילהלם. אבל אף אחד מהם לא היה גדול יותר, מושלם או ראוי להערצה יותר מווילי מֵייז, ה"סֵי־הֵי קיד" המופלא.

באותו אביב לקחו אותי לראשונה למשחק בליגה הבכירה. לחברים של הורי היו מושבים טובים בפּוֹלוֹ גְראוּנדז, ובערב אפריל אחד הלכנו יחד לראות את הג'איינטס משחקים נגד מילווֹקי בּרֵיווס. אינני יודע מי ניצח, אינני זוכר שום פרט מהמשחק, אבל זכור לי היטב שאחרי סיום המשחק הורי וחבריהם המשיכו לשבת במושביהם ולשוחח עד שכל הצופים האחרים יצאו. השעה התאחרה כל כך עד שהיינו צריכים לחצות את המגרש ולצאת דרך היציאה היחידה שעדיין נותרה פתוחה, במרכז השדה. רצה המקרה ויציאה זו היתה בדיוק מתחת לחדרי ההלבשה של השחקנים.

כשהתקרבנו לקיר, ראיתי פתאום את וילי מייז. לא היה כל ספק בעניין. זה היה וילי מייז, שכבר פשט את המדים ועמד בבגדיו האזרחיים במרחק של לא יותר משני מטרים ממני. הצלחתי להניע את רגלי לכיוונו ואז, כשאני מגייס כל שמץ של אומץ בתוכי, אילצתי את עצמי לומר כמה מילים. "מיסטר מייז," אמרתי, "אפשר בבקשה לקבל חתימה?"

הוא היה אז בן עשרים וארבע לכל היותר, אבל אני לא יכולתי להביא את עצמי להעלות את שמו הפרטי על דל שפתי.

תגובתו לשאלתי היתה מהירה אך חביבה. "בטח, ילד, בטח," הוא אמר. "יש לך עיפרון?" הוא היה מלא חיים כל כך, אני זוכר, מלא כל כך מרץ נעורים, עד שניתר מעלה ומטה תוך כדי דיבור. לא היה לי עיפרון, וביקשתי מאבי להשאיל לי את העיפרון שלו. גם לו לא היה. גם לא לאמי. וגם, מסתבר, לא לאף אחד מהמבוגרים האחרים.

וילי מייז הגדול עמד והביט בשתיקה. כשהתברר שלאף אחד מבני הקבוצה שלנו אין כלי כתיבה, הוא פנה אלי ומשך בכתפיו. "מצטער, ילד," אמר, "אין לך עיפרון, לא יכול לתת לך חתימה." ואז החל להתרחק מהאצטדיון אל תוך הלילה.

לא רציתי לבכות, אבל הדמעות החלו להתגלגל מעצמן על לחיי, ולא יכולתי לעצור אותן. ועוד גרוע מכך, בכיתי כל הדרך הביתה במכונית. כן, הייתי הרוס מרוב אכזבה, אבל גם נגעלתי מעצמי מפני שלא יכולתי לשלוט בדמעות האלה. לא הייתי תינוק. הייתי בן שמונה, וילדים גדולים לא אמורים לבכות בגלל דברים כאלה. לא רק שלא קיבלתי את החתימה של וילי מייז, לא קיבלתי גם שום דבר אחר. החיים העמידו אותי במבחן ומכל הבחינות היה ברור לי שנכשלתי.

אחרי אותו ערב התחלתי לשאת אתי עיפרון לכל מקום. עשיתי לי הרגל לא לצאת מהבית בלי לוודא שיש לי עיפרון בכיס. לא שהיו לי תוכניות גדולות לעיפרון הזה, אבל לא רציתי להיתפס לא מוכן. פעם אחת כבר נתפסתי בידיים ריקות, ולא הייתי מוכן שזה יקרה לי שוב.

השנים לימדו אותי לפחות את הדבר הזה: אם יש לך עיפרון בכיס, יש סיכוי טוב שיום אחד תרגיש פיתוי להתחיל להשתמש בו.

וכך, כפי שאני אוהב לספר לילדי, נעשיתי סופר.

כדי להגיע לחוו"ד על הספר, יש ללחוץ על התמונה שלו; ניתן לקרוא את הפרק הראשון ואת הטקסט המופיע על הכריכה ע"י לחיצה על שם הספר ברשימת ה- Reading List.


0 תגובות:

הוסף רשומת תגובה

Back to Top