רשומות

יום שלישי, 21 בפברואר 2017
Антон Павлович Чехов
Дуэль / דו-קרב
Свирель / חליל רועים
Казак / הקוזאק
Пустой случай / מקרה בטל
Перекати-поле / צמח הגלגל: רישומי דרך
Поцелуй / הנשיקה
Встрча / פגישה
Тиф / טיפוס
Муж / בעל
Обыватели / קרתנים
Бабы / נשים
מאה שנות צ'כוב - מאמר מאת פרופסור הלנה טולסטוי
2006 / 248 עמ'
קשה שלא לצטט (אבל אתאפק) כאן במלואו את מאמרה של פרופסור הלנה טולסטוי, המצורף לסיפא של הספר. מאמר ארוך ועשיר שמשלים את יפעתה של הכתיבה המשובחת ומופיע כהמשך טבעי לסיפורים שמרכיבים את הקובץ. כמו אם אוהבת, הלנה טולסטוי מניחה את המזון הספרותי בתוך פיו של הקורא ומוודאת שיבלע את מזונו בזהירות נאותה, תוך תשומת לב לכל הטעמים, כדי לטייב את העיכול.

על הסיפורים עצמם אין טעם להרחיב כי צ'כוב הוא צ'כוב ושכמותו לא היה לפניו ולא יהיה אחריו. היכולת שלו ליצור קסמים ונסים דרך אותיות בלתי מתקבלת על הדעת האנושית. היא מעל ומעבר למה שהאדם מסוגל לתאר לעצמו, להאמין בקיומו ולשאוף אליו.  ולכן אאפשר לציטוטים לעשות את העבודה במקומי.

"אין זה מוסיף לך כבוד, שאתה מתבטא כך על רעך. תגיד, למה אתה שונא אותו?" 
"דוקטור, אל תדבר דברי הבל. לשנוא חיידק ולבוז לו זה מטופש, ולהתייחס לכל מי שנקרה על דרכך כאל רֵעַ, ללא שום הבחנה, זה, רוב תודות, פירושו לאבד את שיקול הדעת, לוותר על יחס הוגן כלפי בני אדם, ובקיצור, להתנער מאחריות. אני חושב שלייבסקי שלך הוא נבל, איני מסתיר זאת ואני מתייחס אליו כאל נבל, והמצפון שלי שקט לגמרי. ואם אתה רואה בו את רעך, לך תתנשק אתו; אתה רואה בו את רעך, פירושו שאתה מתייחס אליו בדיוק כמו שאתה מתייחס אלי ולדיאקון, כלומר, יחס של לא-כלום. אתה שווה נפש לכולם באותה מידה". 
יום שבת, 14 בינואר 2017
Антон Павлович Чехов
Черный монах / הנזיר השחור
Припадок / התקף
Попрыгунья / קלת רגל
Страх / פחד: סיפורו של מיודעי
Соседи / שכנים
Палата No 6 חדר חולים מס' 6
אנטון צ'כוב וסיפורים אחרים מאת מאיה קגנסקיה
2005 / 296 עמ' 
ספריו (של צ'כוב) רוויים טוב-לב מופלג – הוא לא הפך את טוב-הלב למצע ספרותי או לקרדום-לחפור-בו; היה זה הגוון הטבעי שבו נצבע כשרונו" (ו' נבוקוב, "הרצאות על הספרות הרוסית")

מכיוון שלספר הזה מצורף מאמר מעמיק של מאיה קגנסקיה, שעוקב אחרי כמעט כל אחד מהסיפורים המופיעים בו נפרד, אני לא רואה טעם להוסיף את דעתי עליו. אסתפק במספר ציטוטים שלדעתי יכולים להחצין ולדייק את חווית הקריאה ולהרשים בעומקיהם וביופיים את הקורא, במקרה וימצא את עצמו בין שורותיהם:

בשביל שהתפתל על הגדה התלולה בינות לשורשים החשופים הוא ירד אל המים, הטריד שם בִּיצָניוֹת ממנוחתן, הבהיל מרבצם שני ברווזים. קרניה האחרונות של השמש השוקעת עוד הבליחו זעיר-פה זעיר-שם על האורנים הקודרים, אך על פני הנהר כבר ירד ערב של ממש. קוברין חצה את גשרון העץ ועבר לגדה שמנגד. לפניו השתרע עתה שדה רחב של שיפון צעיר, אשר עוד לא כּוּסה תפרחת. שום סימן למגורי אדם, אף נפש חיה במרחק, ונדמה שהשביל, אם תלך בו, יוביל אל אותו מקום לא-נודע וטמיר שהשמש שקעה בו זה עתה ושזהרורי הערב בוערים בו באש כה עזה ונישאה. "אילו מרחבים, כמה חופשי כאן ושקט!" חשב קוברין שעה שהלך בַּשְביל. "ונדמה שהעולם כולו צופה בי, שהוא עצר את נשימתו ומצפה שאבין את מסתריו..."
יום שישי, 2 בספטמבר 2016
Степь / Антон Павлович Чехов
2000 / 154 עמ'
הסיפור הזה הוא ללא ספק סיפור על טבע, על הערבה, ועל משקל האמירה "תמונה שווה אלף מילים", הרי שכל פסקה בו שווה אלפי תמונות. וכאן אי אפשר שלא להיזכר באמירתו של אוסקר ווילד שטען שהחיים מחקים את האמנות. אין טעם להתווכח על נכונותה של אמירתו זו שמתבססת על הגישה האסתטציסטית באמנות, אבל אם אכן צדק, אזי הערבה של צ'כוב נבראה אחרי שקראה את ספריו.
יום שישי, 19 באוגוסט 2016

Search Results

Adam Resurrected (Man, Son of a Dog) / Yoram Kaniuk
2004 / 430 עמ'
שוב יורם קניוק, מוטרף ורבלי, משחיל בין משפטיו הסוערים ואובדי השפיות, יפעה וזוהר. כאן הוא בחר לכתוב על קורבן שואה, על שורד שהצליח להציל רק את המעטפת האנושית, אך את האדם שהיה איבד בתוך התופת ההיסטורית. ספר קשה לקריאה גם בגלל התוכן שלו, וגם בגלל הכתיבה המפוזרת של קניוק. קשה עד יאוש, אך במקביל שזור פנינים שכמו מסך של דמעות מערפלות את קרנית העין וזולגות בזרזיף של דם, לתוך הלב.
הספר עובד למחזה ולסרט

בחוץ פרץ הבוקר כמלחמה. קולות מן הרחוב עלו ובאו אל החדר. רעש המכוניות הנחפזות העירה התערבב במשק אופני החלבן ובשקשוק הבקבוקים. מישהו צעק: "גברת אפשטיין, העיתון!" ונשמעו תאוצת העיתון באוויר והלם נחיתתו על המרפסת. תינוק יילל מעבר לרחוב.
יום רביעי, 10 באוגוסט 2016
2003 / 364 עמ'
אם כבר, אז ה"חיים על נייר סיוט". יורם קניוק וכרונולוגיה נוספת של כאב. קשה לקרוא אותו. הכתיבה שלו גובלת בשיגעון. מכל פסקה ניתן לפתח רומן עמוק באורך של גלות, אבל הוא מצמצם את הנובלות ואת הרומנים שלו לכדי פסקה אחת, תופר מהם סיפור ארוך, ומשאיר את הקורא תחת עומס כבד של התרחשויות מורכבות שכל אחת מהן דורשת התעמקות. לדעתי, הוא פספס לא מעט בגלל הכתיבה המתוזזת, חסרת המעצורים, כמו בלון דקור שמסתחרר ברעש של מסוק גוסס ובבת אחת מתיז את תכנו לכל כיוון אפשרי. מצד שני, זה מה שמייחד אותו משאר הסופרים: היכולת לפורר את הכאב שבמציאות ולפזר אותו על פני פסקאות באגביות קלילה, כאילו לא נפל דבר, כאילו לא נסדק העולם, כאילו מה שתיאר לפני רגע הוא לא אם-כל-האסונות, אלא לא יותר מעוד פסקה בספר שמתאר חיים.

יום רביעי, 13 ביולי 2016
2005 / 320 עמ'
העובדה שאני מסוגל לשלוף ציטוטים מופלאים מספר ממנו לא נהניתי, אינה קשורה לאכזבה שלי מספרה של גלבוע. לחילופין, אילו נתבקשתי להסביר מדוע סיימתי אותו ולא הפסקתי לקרוא באמצע, לא הייתי מוצא שום הסבר המניח את הדעת. כנראה זאת תכונה של אופי. אני לא עוזב את הספרים שאני מתחיל, בטח ובטח לא כאלה שקיבלו ביקורות כל כך חיוביות, אבל הספר הזה הצליח לאכזב אותי מכל הבחינות. הסיפור מתאר אישה גועלית, שמאשימה את כל העולם בטעויותיה, במיוחד את הגברים, ונוקמת בהם מגורד שחקים של גורלה המר; הוא כתוב בשפה לא זורמת, כמעט בלתי ניתנת לקריאה ואין לו פואנטה. מה המבקרים המשבחים ראו בו, איני יודע, אבל תחושת הבטן שלי אומרת שהרמיזה האולטרה פמיניסטית שבו התאימה לצו האופנה של המאה ה- 21, הרואה באישה יצור חסר אונים שלא מסוגל לשאת בחלקו באחריות מול הגבר. כששתי נשים טועות, האשמה מתחלקת ביניהן שווה בשווה, כאשר גבר ואישה טועים, הגבר הוא האשם והאישה היא קורבן, אם לא של הגבר, אזי של הנסיבות.

יום חמישי, 3 במרץ 2016
Man in the Dark / Paul Auster
2008 / 172 עמ'
אני לא חושב שצריך לבזבז מילים על לתאר את כשרונו של פול אוסטר (עוד). כל הספרים שלו לא פחות ממבריקים מכל הבחינות: מבנה הסיפור, הכתיבה הקולחת, השפה הנקייה, הברורה והמדויקת, והתוכן שלעולם אינו מסתפק בסיפור עצמו ובהתרחשות שלכאורה לשמה הוא נכתב, ותמיד מכיל סיפור בתוך סיפור שמרחיב את התיאבון והאופקים. וכך גם הנובלה "איש בחושך" שמספרת מספר סיפורים, קשורים אך לא קשורים ביניהם, תלויים אך לא תלויים זה בזה, היא בעצם קונסטרוקציה המורכבת משלל מציאויות, בדיוק כמו החיים עצמם. הסיפור הראשי (אך לא העיקרי) מספר על דמות בדיונית שמתעוררת אל תוך מלחמה ומגלה שהמשימה שלה לרצוח את הסופר שהמציא אותה ואת המלחמה. מסובך? אם תקראו את הספר, תגלו שבכלל לא. פול אוסטר ישכנע אתכם שזה אפשרי. בכל מקרה, כדי לסבך אתכם עוד קצת, אגלה לכם שהדמות הבדיונית חושבת שזאת התאבדות, כי רק סופר עם משאלת מוות ימציא דמות שתפקידה לרצוח אותו.
יום שלישי, 23 בפברואר 2016
2013 / 436 עמ'
"לרקוד?"
"רק ריקוד אחד. הייתי רוצה... הייתי רוצה להיזכר בצד הטוב של האנושות, פעם אחת במהלך השנה הזאת."
"אני לא... אני לא חושבת..."
חשבתי על הלן וכל היתר, יושבים בהמשך הרחוב, חופשיים, לפחות לערב אחד. חשבתי על ליליאן בתון. בחנתי את פניו שהקומנדנט. היה נדמה לי שהבקשה שלו כנה. נהיה פשוט... שני בני אדם... ואז חשבתי על בעלי. האם לא הייתי רוצה שימצא לו איזה זוג זרועות ידידותי שיחבק אותו בריקוד? רק לערב אחד? האם אינני מקווה שאי־שם, בבר שקט שנמצא קילומטרים רבים מכאן, תזכיר לו איזו אישה טובת לב שיכול להיות גם יופי בעולם הזה?
"אני ארקוד איתך, הר קומנדנט," אמרתי. "אבל רק במטבח."
יום רביעי, 17 בפברואר 2016
2015 / 204 עמ'
הקובץ הזה הוא מחוות הוקרה של סדרת "פרוזה אחרת" לשישה יוצרים גדולים של המאה העשרים – שישה סופרים, בנים מובהקים של המאה, שהתוו לסיפורת, כל אחד על-פי אישיותו המיוחדת ועולמו, דרכים חדשות להתמודד עם המציאות של העידן המודרני. פניה של האמנות בכלל, ושל הספרות בפרט, השתנו לבלי הכר במחצית הראשונה של המאה, וששת היוצרים האלה – ג'יימס ג'ויס האירי, פרנץ קפקא היהודי הצ'כי, איסאק באבל היהודי הרוסי, חורחה לואיס בורחס הארגנטיני, ויליאם פוקנר האמריקאי ואלבר קאמי האלז'יראי הצרפתי – הטביעו על התמורות שחלו בה חותם עמוק, שבלעדיו יקשה לתארן.
יום שני, 30 בנובמבר 2015
2008 / 367 עמ'
ילד:
בגדד מלאה כל טוב וכל יופי, סוחרים כרסתנים, כפולי סנטר, עומסים על דוכניה מטילי זהב וכסף, אוצרות תבלינים מארצות הודו וסין, בדי משי יקרים וצבעוניים וכל טוב אריגי דמשק, ומשוררים בה הרבה בבגדד, אבו נוואס ואבו אלעתאהיה, וזמרים מפורסמים שקנו להם תהילת עולם, ואלה גם אלה מתהלכים בין מסדרונות ארוכים, מצופי שיש, מסביב למזרקות זהב הזורקות מימיהן אל שמים ללא עב, ויושבים תחת סוכות גפנים ודקלים, ושרים כולם בשבחי החליף החכם והנבון הארון אלרשיד, האהוב על אללה, ובין תעלותיה של בגדד גדושות המים הזכים, ובין נהרותיה, שעמק נפלא, ססגוני ופורה משתרע ביניהם, בין כל אלה אני הולכת יחידה, ימי שחורים ולבי עצב, כי אבי מבקש להשיאני לאיש השנוא עלי, לסוחר שבע ימים אשר לו הרמון של שתים־עשרה נשים, כולן זעופות זו לזו, שיניהן צהובות, עיניהן רושפות, ואפילו הקנדיות פסקו משירתן בביתו, והתוכי ירוק הזנב ואדום החזה אינו מקנן בין עצי המשמש בחצרו, ואני הולכת ונכססת בגעגועי אל אהוב נפשי, הגבר יפה התואר, תכול העין, זה האיש אשר אליו יוצאת אהבתי, לא סוחר עשיר הוא ולא פלאח מבין הפלאחים, לא מוסלמי ולא נוצרי, אלא הלך נודד ללא שם וללא ארץ, מראהו טוב ונעים, לשונו נוטפת כל טוב, דוברת לשונות הרבה, קומתו גבוהה, שחוק שגור על פניו, עיניו נבונות מכל תבונה, ואני נמלאת באהבתי אליו.
יום שבת, 24 באוקטובר 2015
2009 / 223 עמ' 
הוא היה אדם "גלמוד נורא"; היא הבינה את זה משום שהיא עצמה היתה "גלמודה" כל־כך. הוא והיא, פנים אל פנים בבית העצוב ההוא, צללו לתהומות היחידוּת; ואף־על־פי שלא רחשה לו חיבה מיוחדת, ואף לא שמץ הכרת טובה, ריחמה עליו ביודעה שהוא עולה על הסובבים אותו, וכי היא הנפש היחידה המפרידה בינו לבין הבדידות.
יום ראשון, 11 באוקטובר 2015
El Caligrafo de Voltaire / Pablo de Santis
2012 / 192 עמ'
זכור שעל כל אות ניתן לדלג, מלבד ה- a וה- z, כי הן יוצרות את הרושם שהמעגל נסגר, גם אם באמצע חסרות האחרות. אם במקום לומר 'אני האלפא והאומגה' היה ישו אומר 'אני הבטא והפְסי', מי יודע מה היה עולה בגורלה של הנצרות.
יום רביעי, 7 באוקטובר 2015
Bech: A Book / John Updike
1994 / 160 עמ'
כשנכנס למטוס האירופלוט בלה-בורז'ה הזכיר לו הריח את החדרים הפנימיים אצל הדוד שלו בוויליאמסבורג, ריח של חום גוף מחותל בסמוך לתפוחי אדמה מתבשלים. הרושם לא עזב אותו כל החודש; רוסיה נראתה לו יהודיה, וכמובן שהוא נראה יהודי בעיני רוסיה. לא היה לו מושג באיזו מידה, אם בכלל, נבעה החמימות שקידמה את פניו ממוצאו. איש הקשר שלו בשגרירות האמריקאנית – כדורסלן לשעבר מוויסקונסין, עגמומי ודק הליכות, בעל השם הספורטיבי הנוצץ "סקיפ" ריינולדס – הבטיח לו ששניים מכל שלושה אינטלקטואלים סובייטים מחביאים איזה יהודי באילן היוחסין שלהם; ובאחד הערבים בק אכן מצא את עצמו בדירה מוסקבאית שעל כונניות הספרים שלה סודרו בשורה תצלומים (של קפקא, אינשטיין, פרויד, ויטגנשטיין) אשר העלו בהתרסה את זכרה של תהילת היודן-קולטור הטרום היטלראית. מארחיו, הן הבעל והן האישה, היו מתורגמנים מקצועיים, ודירתם הייתה עמוסה עד בלבול בקרובי משפחה, כולל מהנדס הידראולי צעיר עם עיני איילה, וסבתא ששירתה כרופא שיניים בצבא האדום ושהכסא הדנטאלי שלה הטיל את מרותו על הטרקלין.
יום שבת, 3 באוקטובר 2015
The Finkler Question / Howard Jacobson
2012 / 354 עמ'
״למה לכתוב ׳משרה עליצות׳ כשאפשר לכתוב ׳סקסי׳?״ שאלה אותו.
״כי פסטיבל אמנויות זה לא סקסי.״
״ואתה יודע למה? כי אתה חייב להשתמש בביטוים כמו ׳משרה עליצות׳.״
״מה רע בזה?״
״זו שפה עקיפה.״
״אין שום דבר עקיף בעליצות.״
״כשאתה אומר את זה, יש.״
אולי נתפשר על התלהבות?״ שאל, בלא התלהבות.
״אולי נתפשר על זה שתחליף עבודה?״
הם הספיקו לשכב. לא היה להם מה לעשות מלבד זה. כשהתברר שאיש אינו מגיע לפסטיבל שלהם שכבו על רצפת אולם ההתעמלות. היא נעלה סנדלי בירקנשטוק ולא חלצה אותם גם כשעשו אהבה. רק כשפיטרה אותו הבין שהיה מאוהב בה.

יום שני, 28 בספטמבר 2015
2013 / 430 עמ'
המח"ט סיפר כי בלילה חורפי אחד קיבל בקשר הודעה, שחמישה קרוואנים טְרוֹמְאַזְבֶּסְטים 24 מ"ר הוצבו על הקרקע סמוך לחוות עסיס. הוא הגיע לשטח ומצא משאיות וקרוואנים. לדבריו, המתיישבים חסמו לו את הקומנדקר. הגיע ראש המועצה, נערכו עימותים מילוליים, וקללות הורעפו על ראש המח"ט, שהתקשר למִנהל האזרחי ושאל מה עושים. נאמר לו שאין אישור להציב את הקרוואנים. אבל גם אין אישור להורידם מהשטח. החיילים העלו את התושבים על כלֵי הרכב הצבאיים והסיעו אותם משם - על כן נרשם ברשומות הצבא ומשרד הביטחון כי פּוּנָה המאחז. למחרת חזרו המתיישבים, והמח"ט עבר לטפל בעניינים דחופים יותר. כך נאחז המאחז. 
Back to Top