רשומות


יום שלישי, 23 בפברואר 2016
2013 / 436 עמ'
"לרקוד?"
"רק ריקוד אחד. הייתי רוצה... הייתי רוצה להיזכר בצד הטוב של האנושות, פעם אחת במהלך השנה הזאת."
"אני לא... אני לא חושבת..."
חשבתי על הלן וכל היתר, יושבים בהמשך הרחוב, חופשיים, לפחות לערב אחד. חשבתי על ליליאן בתון. בחנתי את פניו שהקומנדנט. היה נדמה לי שהבקשה שלו כנה. נהיה פשוט... שני בני אדם... ואז חשבתי על בעלי. האם לא הייתי רוצה שימצא לו איזה זוג זרועות ידידותי שיחבק אותו בריקוד? רק לערב אחד? האם אינני מקווה שאי־שם, בבר שקט שנמצא קילומטרים רבים מכאן, תזכיר לו איזו אישה טובת לב שיכול להיות גם יופי בעולם הזה?
"אני ארקוד איתך, הר קומנדנט," אמרתי. "אבל רק במטבח."
הוא קם, הושיט את ידו, ולאחר היסוס קל נטלתי אותה. כף ידו היתה מחוספסת להפתיע. התקרבתי כמה צעדים, בלי להביט בפניו, והוא הניח את ידו השנייה על מותני. הגברים שבחדר הסמוך שרו, ואנחנו התחלנו להתנועע מסביב לשולחן. הייתי מודעת עד כאב לסנטימטרים הספורים שהפרידו בין גופו לגופי, ללחץ ידו על המחוך שלי. חשתי את מדי הצמר שלו כנגד זרועי החשופה, ואת הרטט הרך של זמזום קולו מבעד לחזהו. כמעט בערתי מרוב מתח, וכל אחד מחושי כאילו השגיח על אצבעותי, על זרועותי, בניסיון להבטיח שלא אתקרב יותר מדי, ובחשש שמא ינסה פתאום להצמיד אותי אליו. וכל אותו זמן היה קול חוזר ואומר בראשי, אני רוקדת עם גרמני.
השירה פסקה, והוא נסוג ושחרר אותי בן רגע, כמעט באי־רצון. "תודה, מדאם. תודה רבה לך." כאשר העזתי סוף כל סוף להרים אליו את מבטי היו דמעות בעיניו.

טוב, אז אני באופן רשמי גרועה בתחזיות. ואולי גם בחברויות. אבל אני ממש רוצה לראות אותך, אם לא השתמשת בינתיים בידע שהעברתי לך כדי לבנות בובות וודו שלי (זה בהחלט אפשרי, יש לי כאבי ראש רציניים בזמן האחרון. אם זה בגללך, אז לא נעים אבל כל הכבוד). הקטע עם ראניץ' לא ממש הולך. מתברר שלגור עם חמישה־עשר גברים עובדי מלון ממזרח אירופה בדירת שני חדרים זה לא כזה להיט. מי היה מאמין? מצאתי דירה אחרת באינטרנט, והשותף שלי הוא מנהל חשבונות שיש לו קטע עם ערפדים, והוא כנראה חושב שאחת כמוני תשפר את מעמדו. אני חושבת שהוא קצת מאוכזב שלא מילאתי את המקרר בגוויות של חיות שנדרסו ולא הצעתי לעשות לו קעקוע תוצרת בית. אבל זה בסדר. יש לו טלוויזיה בלוויין וזה שתי דקות הליכה מבית האבות אז יותר אין לי תירוצים למה לא הספקתי להחליף את שקית השתן של גברת וינסנט (אל תשאלי). בכל מקרה. אני נורא שמחה שלא לקחו לך את הציור. באמת. ומצטערת שאין לי כפתור דיפלומטיה. אני מתגעגעת אלייך.

אחד הספרים היותר מדהימים שקראתי. והוא מדהים לא בגלל השפה העשירה והתיאורים העמוקים, הרגישים והסוחפים בחלק ממנו, אלא בגלל שהוא מספר שני סיפורים שונים – אחד על סופי, צרפתיה בצרפת הכבושה ע"י גרמנים במהלך מלחמת העולם הראשונה; והשני על ליב, אישה צעירה בעולם של היום – וכל אחד מהם כתוב אחרת. אי אפשר להתנתק מהקטעים שמספרים על סופי, אי אפשר שלא לשקוע בהם ולא לשתף פעולה עם המתואר, כמו שאי אפשר שלא להרגיש את הקיטש המאוס והבלתי אמין, בו נמרחו כל הקטעים שמספרים על ליב. לולי ידעתי שאת שני החלקים כתבה אותה הסופרת, הייתי חושב ששני אנשים שונים כתבו את הספר. האחד כותב רומנים היסטוריים, בעל יכולת מעוררת הערצה להעביר אל הדף את האנושיות שבבני האדם, לחשוף נקודות פגיעות אצל הקורא, לקמט אותן וליישר כרצונו; והשני מומחה לספרים בכריכה רכה שנועדו לנערות מתבגרות ולעקרות בית משועממות שמחפשות להן תעסוקה בין טלנובלה אחת לחברתה. אין לי ספק שאחזור ואקרא את הספר הזה שוב. כלומר, רק חצי ממנו.

כדי להגיע לחו"ד על הספר, יש ללחוץ על התמונה שלו; ניתן לקרוא את הפרק הראשון ואת הטקסט המופיע על הכריכה ע"י לחיצה על שם הספר ברשימת ה- Reading List.





0 תגובות:

הוסף רשומת תגובה

Back to Top