Reading List: אפרים קישון / זכר צדיק לברכה

2014 / 256 עמ'

בכל הפרשה אשמים השפיגלים, שהזמינו את מר גרינבוטר לארוחת ערב בדיוק ביום חמישי, כשהלה משמש, כידוע, עורך לילה במערכת הביטאון "גדר". מר גרינבוטר לא חיכה אפוא אותו אמש עד סגירת הגיליון סמוך לחצות, אלא עבר בשעה 22:30 על עמודיו המוכנים של העיתון וראה שהכול כסדרו וחמק לי מן המערכת אל השפיגלים.

רק את הקטע האחרון של המאמר החגיגי על אודות ההסתדרות לא מצא בין ההגהות ועל כן רשם ביד חופזת בשולי העמוד הראשון, בשביל יצחק, הלוא הוא המעמֵד הוותיק, הוראה בזו הלשון: "הסתדרות לשים במסגרת," והוסיף, "אבל יצחק הסוף איננו." אחרי כן אץ מר גרינבוטר אל השפיגלים ושכח את כל העניין, הן מפני שידע כי יצחק הוא מעמֵד סוג א' ואפשר לסמוך עליו, הן מפני ששכח.

בבוקר נטל מר גרינבוטר את העיתון לידו, הציץ ונפגע, עד כי קפץ מתוך מיטתו כנשוך נחש קדמון. מעל העמוד הראשון במסגרת אבל עבה התנוססה מודעת הענק הבאה:

מר גרינבוטר שצף אל המערכת מבוהל ומקוצף כאחת, אך נסתבר שרק הוא שם לב לטעות שנפלה. יצחק, המעמֵד הוותיק, הקשיב שעה קלה לזעקותיו, אחר כך חיפש ומצא את הגהת העמוד הראשון מאמש, והפגין לנגד עיני עורכו את כתב ידו הוא, שבו כתוב כלשונו: "הסתדרות במסגרת אבל יצחק הסוף איננו". מר גרינבוטר החוויר קלות וטרף רגליו, טרף וקילל, אל ההנהלה, כדי לתת הסבר כלשהו לשערורייה, אך אלה, המנהלים האדמיניסטרטיביים למיניהם, היו שרויים דווקא במצב רוח מרומם, מכיוון שאך לפני דקות ספורות קיבלו הודעה ממחלקת הפרסומות לפיה לא פחות מעשרים ושתיים מודעות אבל שמנות וטובות הגיעו מכל קצוות הארץ לרגל פטירתו ללא עת של יצחק הסוף ז"ל. מר גרינבוטר ראה שאין כאן כל טעם בבירור העניינים ולא הפטיר לפני המנהלים אלא מילים ספורות על המכה הכבדה שבמות האיש, ויצא מאצלם שמח וטוב לב כמי שניצל דרך נס.

כך קרה שלמחרת היום היו עמודי "גדר" מוצפים מודעות אבל, כגון: "עטופי יגון אנו מודיעים על מותו ללא עת של יקירנו יצחק הסוף ז"ל. 'שטוקסטיל' אגודה צרכנית שיתופית בע"מ, הנהלה ועובדים" או "מועצת פועלי יד אליהו שרויים באבל כבד על מותו הפתאומי של יצחק הסוף נ"ע מבוני היישוב, אדם אציל ויפה נפש". אולם כל זה כאין וכאפס לעומת הגיליון שביום השלישי להילקח האיש, מאחר שלגיליון הזה נאלצו להוסיף תוספת של שני עמודים שלמים רק בשביל מודעות האבל. "המשביר המרכזי" תפס לבדו חצי עמוד - "רגשי השתתפותנו באבל הכבד על מותו ללא עת של חברנו יצחק (הנדל) הסוף ז"ל בדמי ימיו" - וגם "החברה לקידוח נפט בדרום בע"מ" גילתה זעזוע ניכר - "איתכם באבלכם בהילקח היקר באדם" - ואף טעות מצערת אחת: "מיטב איחולינו למשפחת הסוף לרגל הולדת הבת, משפחת ביליצר".

גם בשאר עיתוני הבוקר רבּו המודעות כחול על שפת הים, הגם שלא בעוצמה כזו. עורכו הראשי של העיתון המכובד "המולדת" התרגש לא מעט על שלא הוא הודיע ראשון על מות האישיות הציבורית הנודעה, וכדי לכפר על פיגורו ציווה מיד על מנהל מדור הספורט לכתוב "פרק" שלם על אודות הנפטר. עורך הספורט פִּשפש והתעניין, התעניין ופִשפש, אך האנשים זכרו את הסוף ז"ל רק באופן מטושטש, על כן הוא נאלץ - למען מנוע צרות עם העורך הראשי - לכתוב נקרולוג על פי ניסיון וחישובים מקובלים בלבד:

"הסוף (הנדל) יצחק, מוותיקי היישוב הבונה, נפטר שלשום אחר הצהריים בביתו באופן פתאומי," דברי הנקרולוג, "והובא למנוחה בבית העלמין המקומי. יצחק הסוף היה מראשוני ההגנה ופעל כמעט בכל ענפיה של ההתיישבות העובדת. בגימנסיה היהודית במינסק שברוסיה, אותה גמר בהצטיינות, היה הרוח החיה בין התלמידים וייסד תנועת נוער ציונית חשאית. יצחק הסוף עלה לארץ עם משפחתו בראשית המאה. זמן קצר לאחר שדרכו רגליו לראשונה על אדמת ציון, עבר לגליל התחתון והצטרף לתנועת 'השומר' שהיה ממייסדיה. כמה שנים לאחר מכן, עם תום מלחמת העולם הראשונה, היה בין הראשונים שהתנדבו לשירות במשטרה המנדטורית והגיע לדרגת קצונה, אך כשנסתבך עם הממונים עליו יצא בדימוס.

הסוף הצטרף אל גרעין דגניה ועם הקריאה הראשונה נתן כתף לניהול קרן היסוד. נשא תפקידים ציבוריים שונים בארץ ובחו"ל, בין היתר שימש גם כמנהל בפועל של הסוכנות היהודית, אך לאחר תקופת שירות ארוכה פרש מעבודתו והתמסר לבעיות ההסתדרות. לפני שנתיים עבר לגור עם אשתו למקום מגוריו האחרון, שם כיהן עד יום מותו כנשיא המועצה."

הבריות, כמו תמיד, נזכרו בו באיחור, ובושו על כך. בעצרת הזיכרון לרגל מלאות השלושים השתתפו המוני אזרחים, אשר הקשיבו בהתרגשות רבה לנואמים שסקרו את פועלו של יצחק הסוף: "החוזה והמגשים, מפַלס הדרך ההולך לפני המחנה," קרא שר החינוך והתרבות, "תבונת ניסיון מופלאה, נאמנות לאין גבול, התמסרות ללא סייג." בעיני הקהל נצנצו דמעות של תוגה כנה כשמקהלת הגברים של גבעת ברנר סיימה את הערב בהשמיעה את השיר "אהבת ציון" למשורר שאול טשרניחובסקי ז"ל. כשהושלמה בנייתו של בניין המרכז בתל אביב לא היה כל ויכוח בנוגע לשם היכל הפאר. זמן ארוך חיפשו את הקרובים החיים של יצחק הסוף כדי שיואילו להשתתף בחנוכת "בית הסוף", אך כיוון שלא מצאו אף אחד, יצא ראש העיר וחתך את הסרט בשם אלמנתו של המנוח. הבניין הענקי היה ראוי לנושא שמו. בעלותך על מדרגות השיש מיד נתקלת בתמונתו הגדולה של יצחק הסוף ז"ל, אשר נתלתה במקום מרכזי ותחתיה זרי פרחים שונים ומרובים מטעם מוסדות, אישים ואזרחים פשוטים. פורטרט השמן היפה הוא פרשה בפני עצמה. הצייר בר-הוניג, שנבחר להנציח את האיש, לא הצליח לגלות כל תמונה או תצלום של האדם הנחבא אל כליו ורק ברגע האחרון העלתה ידו בארכיון הוועד הפועל תצלום מלפני שלושים וחמש שנה, שבו זוהה על ידי בעלי זיכרון יצחק הסוף, כשהוא ניצב מאחורי יוסף קויבישבסקי וחיוכו הסלחני הידוע על שפתיו. למרות חבלי לידה אלו השכיל בר-הוניג לשחזר את דמותו הנאצלת של הנפטר ובפרט הפליא - כפי שציינו רבים מן המבקרים - לצייר את עיניו הבוערות והנבונות של "איציק שלנו".

קובץ יצירותיו של יצחק הסוף ז"ל מתוך עיזבונו הספרותי עמד להופיע במהדורה העממית של הוצאת "גביר". עורכי ההוצאה חיטטו בין עיתונים מצטהבים מיושן ומצאו כתבים רבים מפרי עטו, אשר רובם ככולם הופיעו בלי חתימה, אך סגנונו המקורי והחריף של י' הסוף בצבץ בכל שורותיהם, עד שלא נותר מקום לספק. אולם לפני הופעת הכרך השני לנאומיו המזהירים של הסוף, נפל דבר שהיה בו כדי להטיל אנדרלמוסיה ידועה בגורל הספרים האלה. כלומר, קרה, שמר גרינבוטר, ששם הרחוב שלו הוחלף לפי בקשת הקהל לשם החדש "שדרת יצחק הסוף", נשבר מקצב המאורעות וישב לו ופרסם מאמר ראשי, שבו היכה על חטא וגילה שבאשמתו-הוא הומצא האיש בחזקת יש מאין. מר גרינבוטר הוכיח שחור על גבי לבן שיצחק הסוף לא היה ולא נברא - ותגובתו המיידית של הציבור לא בוששה לבוא. בטקס הפתיחה של בית הספר התיכון על שם יצחק הסוף, שחל למחרת הופעת המאמר החושף, אמר מזכיר ועדת התרבות של המפלגה בין השאר:

"...ואשר לאי אלו כתבים, השמיצו אותו בחייו וברור שמשמיצים אותו גם אחרי מותו. אבל תשובתנו היא זו: סלקו ידיכם מזכרו של יצחק!..."

מר גרינבוטר, דעתו נטרפה עליו במעמד זה והחל צועק בקול גדול שאין כאן אלא מודעה אשר הופיעה בטעות - ועל כן סולק מקרב החוגגים בידי הסדרנים. הוא הובא לבית החולים, אך הטיפול המסור לא שיפר את מצבו, מאחר שגם בית החולים נקרא על שם יצחק הסוף ז"ל, ולא עוד אלא פסל האיש עומד בגינה כשיד ימינו מושטת ומצביעה לעבר העמק, שכה דבק בו בחייו. מר גרינבוטר התחיל באחד האמשים החמימים להשתולל עד כי נאלצו לסוגרו בבית המשוגעים. מאחר שגם זה לא עזר, הוציאו אותו והעניקו לו את "פרס הסוף לספרות יפה" מטעם עיריית רמת גן, כהערכה לפעלתנותו העיתונאית, ואז - רק אז נחה דעתו עליו ושָקַט מר גרינבוטר ולא הציק עוד.

כדי להגיע לחוו"ד על הספר, יש ללחוץ על התמונה שלו; ניתן לקרוא את הפרק הראשון ואת הטקסט המופיע על הכריכה ע"י לחיצה על שם הספר ברשימת ה- Reading List.

Reading List

פרוזה, שירה ועיון

Categories

רשומות

Archives

אפרים קישון / זכר צדיק לברכה

0 תגובות:

הוסף רשומת תגובה