Reading List: אופיר טושה גפלה / עשתונות

2013 / 316 עמ'

המחיצה (יפן, 2010 ; בימוי: אקירה מוקו)

סרטו האחרון של הבמאי המוערך מגולל את סיפורו קורע הלב של טַקומה פוזוקי, גבר בן שלושים ושמונה שמעולם לא חווה מגע אנוש בגלל אלרגיה קטלנית שהתגלתה בגופו ביום שהגיח לאוויר העולם. הרופאים טענו שמדובר בתופעה נדירה ולא מוכרת, לאחר שגילו כי המגע עם עור אחר משחרר בגופו של טקומה תגובה אלרגית חריפה שעלולה להסתיים במוות מהיר. לתדהמתם גילו שאפילו מגע באמצעות כפפות או כל בד אחר מסכן את חייו, ובעצם גם קרבתם של בני אנוש עלולה לגרום למותו. הסרט מתעד שלוש שנים בחייו של טקומה, שמתגורר בבית מבודד בהרים ושומר על קשר עם העולם החיצון באמצעות האינטרנט. נקודת המפנה בחייו מתרחשת כשהוא מכיר אישה ברשת והשניים מתאהבים. האישה, מקודה סאן, עוברת לגור באגף חדש של הבית, שנבנה במיוחד בעבורה, והשניים מנהלים מערכת יחסים כשביניהם מפרידה מחיצת זכוכית משוריינת.

הרבה דמעות זלגו באותו הערב באולם הסינמטק. סצנות שבתחילה עוררו גיחוך קל בצופים, למשל סצנת ארוחת הערב, כשהגבר והאישה משוחחים ואוכלים משני עברי המחיצה, התחלפו בסצנות עוצרות נשימה דוגמת הסצנה שבה טקומה "מפשיט" את מקודה והיא "מפשיטה" אותו, ושניהם נמרחים על הזכוכית הקשיחה במערומיהם, עד לסצנת השיא של הסרט, שלא הותירה עין יבשה באולם, כשלילה אחד, לאחר שהשתכר, נטל טקומה גרזן וניסה לנפץ את הזכוכית. מבעד לחור הקטנטן שנבקע בה שלח יד אל מקודה והתחנן שתחזיק בה, והיא, ממררת בבכי, התרחקה מהמחיצה ולחשה שהיא אוהבת אותו. הוא לא ויתר והמשיך לנפץ את המחיצה, וצעק, "את לא מבינה. לא אכפת לי למות אם לפחות אדע שחייתי. רגע אחד. רגע. תמיד ידעתי שהרגע הזה יגיע. אחר כך כבר לא אכפת לי כלום." "ומה אתי?" היא צרחה. "אתה תחלה ותמות ואני אשאר עם הידיעה שאני אחראית למותך. זה מה שאתה רוצה? ככה אתה רוצה שאזכור אותך? לפחות עכשיו שנינו באותו מצב. אתה לא יכול לגעת בי ואני לא יכולה לגעת בך. והרי אין אהבה אחרת. בין כולם מפרידה מחיצה, וכולם מתקרבים עד כמה שאפשר. אסור לשבור את המחיצה. אתה יודע למה? כי אי אפשר."

"אפשר! אני אראה לך שאפשר!" טקומה השתולל ונופף בגרזן לכל עבר. אנשים בקהל קראו "לא!" עם האישה המבועתת, שנמלטה מהבית. אחר כך הם בכו בשקט כשטקומה ליטף את החור בזכוכית וקרא בשם אהובתו שהלכה לבלי שוב.

זהב וחלודה (הונגריה, 2009 ; בימוי: אישטוון קורקורוב)

סרט הביכורים עטור השבחים של הבמאי הצעיר מגולל את סיפורם של חמישה קשישים - ארבעה גברים ואישה - שבצעירותם ביצעו פשע מחריד ומעולם לא נתנו את הדין עליו. כל אחד מהם רצח אדם, ואף על פי שהם מתגוררים באותו בית אבות הם לא מיודדים זה עם זה. כדי לא לחשוף את זהותם ליהק הבמאי שחקנים מקצועיים, בהתבסס על ראיונות נרחבים שקיים עמם. החמישה, שהצליחו להימלט מעונש ובעצם מעולם לא נחשדו בביצוע הפשעים, מספרים על חזיונות שטניים שהחלו לפקוד אותם בעת האחרונה. ייסורי המצפון המפתיעים, שהתעוררו באחת, לא נוגעים באופן ישיר לרצח שביצעו אלא לעובדה שבמרוצת השנים לא נתפסו, ובחזיונותיהם הם שופטים את האנושות על העלמת העין הפושעת ובד בבד זוכים לביקורים חוזרים ונשנים של קורבנותיהם, שהופכים את חייהם לגיהינום עלי אדמות. "אולי חרטה היא מחלה אוטואימונית," אומר אחד מהם, "שתוקפת רק לקראת הסוף."

הקשישה בעלת החיוך הלבבי הקישה בעדינות על ראש הביצה והסירה אותו ביד מיומנת. היא הישירה מבטה אל המצלמה, ולרגע לא העזה להביט שמאלה. "לא מתחרטת," אמרה ותחבה לפיה כפית מלאה חלמון. "מה זאת חרטה? מילה של אנשים חולמניים. מה שהיה היה. והיה לפני כל כך הרבה זמן. כמו חיים אחרים. חרטה? אם הרגתי, אז כנראה לא הייתה לי ברירה. חבל, חבל שהעדשה שלך מוגבלת. לא רואה מה קורה באמת. היא יושבת פה. אתנו. בשולחן. האישה שהרגתי. יושבת ולא מפסיקה לטנף את הפה. לוחשת כל הזמן. כמו מכשפה. עוקבת אחרי תנועות הלעיסה שלי ומאחלת לי שאיחנק. כל הזמן הולכת אחרַי ומאחלת לי את הרע מכול. "באמבטיה לוחשת, תחליקי, מנוולת. במיטה לוחשת, שבץ, מנוולת. כשמישהו דופק בדלת היא לוחשת, רוצח, מנוולת. אני אומרת לך, שנאה כזאת לא ידעתי שיש. נורא. פשוט נורא."

אנשים לא ידעו שלא מדובר בקומדיה. ומי שלא צפה בסרט לא מנחש שכעבור רגע הקשישה פורצת בבכי ונשבעת שלוּ היה לה אומץ, הייתה מתאבדת (אף שמשפטה הבא שוב לא חף מהומור: "אתה מבין עם מה אני צריכה להתמודד? היא אומרת שהיא תציל את חיי, אותה אחת שמאחלת לי מאה פעמים ביום מוות נורא, כדי שאמשיך לסבול. בשביל מישהי כמוך עונש מוות הוא לא יותר מהמתת חסד, זה מה שהיא אומרת.")

כדי להגיע לחוו"ד על הספר, יש ללחוץ על התמונה שלו; ניתן לקרוא את הפרק הראשון ואת הטקסט המופיע על הכריכה ע"י לחיצה על שם הספר ברשימת ה- Reading List.

Reading List

פרוזה, שירה ועיון

Categories

רשומות

Archives

אופיר טושה גפלה / עשתונות

0 תגובות:

הוסף רשומת תגובה