Reading List

היתה מלחמה ונפצעתי. כשחזרתי ישבתי מנותק מהכול ולא דיברתי ימים וציירתי על הקירות כי הרגתי אנשים לפני שנישקתי בחורה. שתינו בפילץ עם מנשק'ה בהרב שניגן את "בערבות הנגב" ויצאתי לטיילת הישנה מול הים. עמדתי וחשתי נפש חיה בסמוך. ניחוח חריף ומתוק. והצצתי, והיתה שם צדודית של אשה. אט אט התקרבנו זה לזה. בסוף, בלי לומר מלה, התנשקנו. רגלי היתה חבושה בגבס וגררתי את עצמי יחד איתה במעלה גן לונדון לאקצלסיור, מלון מצחיק לחיילים, ועלינו לחדר. היתה בו מיטת נוער וכמה תפוחים רקובים. בחלון היה הים. וירח מלא. היא צעקה בגרמנית ונישקה את הנעל שלי וחשבה שאני גסטאפו. היא היתה כה טובה ולימדה אותי איך עושים את זה. בבוקר הבטנו זה בזה. לא היה אפשר פתאום לשאול מה שְׂמך, מה שִׂמך, עמדנו, רחוב בן יהודה, אכלנו בייגלה והיא מביטה בי אהבה ואני בה, ולא ידעתי מה לומר, והתחלתי ללכת צפונה מבוגרשוב לכיוון בית הורי והכביש התמלא בעגלות, אוטובוסים, אופניים, מעט מכוניות. פתאום הבנתי שאני רוצה אותה, היא הביטה בי מרחוק בכאב וסבה והלכה, מובסת בארץ החדשה שלי. נזכרתי בריח של חוץ-לארץ שנדף ממנה, בבגדיה שהדיפו ניחוח זר. ניסיתי לפסוע אחריה אבל צלעתי, והיא נעלמה בשאון הבוקר, נזופת עיניים. היתה לי אהבה לבחורה שקודם לכן היתה חברה של גבר אחר וחדלה לאהוב אותו לפני שהספיק למות והיתה חייבת לשבת עם המשפחה, מתאבלת כחברתו. היינו מתגנבים לגינה הציבורית להיות יחד. היא חשה רגשי אשם ובסוף עזבה אותי אבל התאהבה בידיד שלי.

שרה, אמי, אמרה בבית-הקברות הישן, כאשר הלכה לבקר את חבריה, שהיא זוכרת איך במאי 1921 הביאו את ברנר וחבריו לגימנסיה. הם היו שסועים, התעללו בהם, עשרים ושניים היו. אני, אמרה, כיסיתי את הגופות המרוטשות בסדינים. והם נקברו יחד כי לא היה אפשר לזהות מי הוא מי. סלח לי שזאת המורשת שאני משאירה לך.

ביקשתי מנה. שאל: עם או בלי. אמרתי, עם. שלף שני בקבוקים מכיסיו, הערה לפיו, עירבב בגרגור והתיז על הספגטי. הלכתי כמה צעדים שלא יראה והשלכתי את החבילה. קפצו המוני ילדים וטרפו אפילו את נייר העיתון.

חבר הביא צעירה צנומה מבוהלת. זאת, רק מיום שלישי כאן, אמר. לקחתי אותה וקניתי לה נוצצים שהביטה בהם בחלון הראווה ונעליים וגם מעיל. הלירה היתה שווה ארבעה דולר והיינו כעשירים. לקחתי אותה לסנטה לוצ'ייה למסעדה, אחת מעשרות מסעדות ריקות שחיכו ללקוחות שלא באו. האכלתי אותה. היא אכלה כמו נמרה. המלצרים, ששרווליהם מוכתמים, עשו בפיהם תזוזות של לעיסה והזמנתי גם אותם, בא השף והזמנתי גם אותו ואת העוזר שלו. וגם את בעל המקום, שישב כמו מפקד והשגיח על הכול והם פחדו ממנו, אך גם הוא היה רעב וביקשתי שיצטרף. שתינו יין. הווזוב נראה בוהק באיזה אור שבקע מספינה. לקחתי אותה לטייל. אמרה, שם שלי אנג'לינה, וביקשה שרוכי נעליים. קניתי לה. קשרה מהם חוט ארוך וחיברה לידי ואמרה, אני כלב שלך אל תעזוב אותי. העולים חיכו כבר באונייה. נסענו בלַנְטְש לפַּאן יוֹרק ואנג'לינה בכתה בנמל.

היא קמה והלכה אחורנית בעיניים עצומות ולא נתקלה בשום חפץ שהיה בחדר השינה הגדוש בכל מיני בגדים, כדורי משחק, כיסאות, והכלב הקטן והמאיים שלה, והיו המוני זוגות נעליים פזורים על רצפת העץ היפה. היה שם מגהץ. הטלפון היה מונח על הרצפה. היא חזרה והלכה אחורנית בעיניים עצומות וכל העת אומרת לי, תראה כמה אני נפלאה! כשנרדמה עדיין לא יכולתי להירדם והבטתי בה. היא ישנה כמו חייל במסדר, ממושמע וצייתני, ידיה לצידי גופה. אבל על פניה ראיתי ארשת של צער חסר-ישע. זה הכאיב לי. היה לי די משלי.

אדל שוורץ, שהנחתה סדנאות של נשים נטולות אורגזמה וביקשה פעם מגנדי וממני לטפל בשתי חברות בסדנה שעד אז לא זכו לאורגזמה. וגנדי ואני עשינו את שלנו בשתי דירות שונות, זאת של גנדי נראתה אחר-כך מאושרת, זאת שלי אמרה לאדל שנתתי לה מה שרצתה אבל ברחתי מייד הביתה, והיא אמרה, אני לא יכולה להיות אמא שלו בשביל זיון אחד. אדל החליטה להסביר לנשים שלה על נוהגם של גברים מסוימים להימלט אחרי שעשו מה שעשו.

היא צעקה לחבריה, איזה חן מקסים יש במסכן, והידקה אותי אליה. הנחתי על עצמי פרצוף של כלב פצוע, האור החריף והלך. נשים מבוהלות נסו מן האור שמא יתגלה גילן. ולפתע, כשאני כל-כך קרוב לגרונה ואני רואה את פניה הזוהרות, את שיניה הלבנות הבוהקות, אני מגלה שצווארה מחורץ, מקומט. הפנים מתוחות ונעריות אך את הצוואר אי-אפשר לרמות. אני מביט כמהופנט, מבויש ועצוב בשבילה, והיא רואה שאני מביט, היא מניחה יד על צווארה, מבוהלת, צועקת, תחלישו את האור! כולם זזו הצידה לבד מן הצעירים, היא מביטה בי בתחנונים מהולים בכעס, אולי שנאה, נפרדת מעלי, מסך הברזל נשכח. נמלטת מבוהלת כאשר ידה מונחת כסכין על צווארה.

ב-1976 אפגוש אותו במקרה לגמרי באִיל סן לואי בפריז. הוא ייראה רע. יאמר לי שהוא גר באי היוקרתי הזה. יאמר שהוא עוד איזה אמריקאי בפריז ושהכול חרב עליו. שנשים הכזיבו אותו. ששכח לצחוק, ושהוא מרגיש כישלון צורב. יאמר ששמח כאשר קרא ביקורות על הספר החדש שלי וזכר את המפגש בסקריבנר, ואני אנסה לומר לו כמה הוא חשוב לי, שיש בו משהו ילדותי ויפה, שאהבתי את התום שלו, הוא לא יהיה בטוח אם הוא בכלל יודע לכתוב ויאמר שאולי היה לו מזל שהיפנים הפציצו את פרל הרבור כאשר הוא היה שם. הוא יאמר לי שלא נשאר לו הרבה בשביל מה לחיות, ואחרי שנתיים אשמע שמת ואהיה בטוח שמת לא ממחלה.

ברחוב ראינו, אבי נעליים ואני, בית חצי הרוס מעבר לכביש. הבית היה בן תשע קומות. אבי נעליים אמר, זה נראה כמו בוכנוולד של אסלות ואמבטיות וכיורים. הבית היה חצוי כאילו חרב ענקית חתכה אותו באמצע; וכל החלק הפונה לרחוב נהרס ונראה רק פנים הבית. האסלות והכיורים והאמבטיות מכל הדירות היו תלויים, עשרות שנים של בית עם אסלות ואמבטיות. ציטטתי לאבי נעליים שורה מאלתרמן, דין הבתים לשקוע, לא דין הבתים לעמוד.

רוב בני-האדם חיים, כדברי אמרסון, חיים של נואשות שקטה. אני משוועת לחיים כאלה. בקולנוע, בספרות, מספרים את האמת המרה, אנשים קטנים ופחדנים אוהבים גיבורים נוכלים וחסרי מעצורים ששוברים כל מוסכמה. הייתי יכולה להיות גיבורה של סרט, אבל אינני רוצה עוד לחיות בסרט הזה. אני רוצה גבר טוסטר. לידי. שיגיד לי שאני יפה גם כשאהיה זקנה.