Reading List

כשנכנס למטוס האירופלוט בלה-בורז'ה הזכיר לו הריח את החדרים הפנימיים אצל הדוד שלו בוויליאמסבורג, ריח של חום גוף מחותל בסמוך לתפוחי אדמה מתבשלים. הרושם לא עזב אותו כל החודש; רוסיה נראתה לו יהודיה, וכמובן שהוא נראה יהודי בעיני רוסיה. לא היה לו מושג באיזו מידה, אם בכלל, נבעה החמימות שקידמה את פניו ממוצאו. איש הקשר שלו בשגרירות האמריקאנית – כדורסלן לשעבר מוויסקונסין, עגמומי ודק הליכות, בעל השם הספורטיבי הנוצץ "סקיפ" ריינולדס – הבטיח לו ששניים מכל שלושה אינטלקטואלים סובייטים מחביאים איזה יהודי באילן היוחסין שלהם; ובאחד הערבים בק אכן מצא את עצמו בדירה מוסקבאית שעל כונניות הספרים שלה סודרו בשורה תצלומים (של קפקא, אינשטיין, פרויד, ויטגנשטיין) אשר העלו בהתרסה את זכרה של תהילת היודן-קולטור הטרום היטלראית. מארחיו, הן הבעל והן האישה, היו מתורגמנים מקצועיים, ודירתם הייתה עמוסה עד בלבול בקרובי משפחה, כולל מהנדס הידראולי צעיר עם עיני איילה, וסבתא ששירתה כרופא שיניים בצבא האדום ושהכסא הדנטאלי שלה הטיל את מרותו על הטרקלין.

הוא ויאקטרינה, במכונית הזיל עם הנהג הצמוד, נסעו למה שנראה לבק כמו פרבר מרוחק, חולפים על פני הבהובים של יער לבנה לעבר חטיבות של שיכונים חדשים, מחסנים מחוררים בצבע של מלט טרי. כאן הם מצאו חנות רחבת ידיים – למרות שכל אחת מהזבניות שלטה על ממלכת המדפים שלה כמו עריץ זערורי. הייתה שם כפילות מתמיהה של מחלקה למזוודות; כל אחת מהן הציגה אותו הר ריבועי של קופסאות קרטון, וכל אחת מן הנסיכות הזעפניות ענתה בשלילה שאננה על שאלתה של יאקטרינה בדבר מזוודות מעור. "אני יודעת שהיו כמה פעם," היא אמרה לבק. "זה לא משנה," הוא אמר, "אני רוצה אחת מקרטון. אני אוהב את מסמרי המתכת ואת ידית השוקולד הקטנה."

יום המחרת היה יומו המלא האחרון ברוסיה. כל החודש הוא רצה לבקר באחוזה של טולסטוי, והטיול נדחה עד עכשיו. מכיוון שיסנאיה פוליאנה הייתה רחוקה ארבע שעות ממוסקבה, הוא וקייט יצאו לדרך מוקדם בבוקר וחזרו עם חשכה. לאחר קילומטרים של שתיקה ישנונית, היא שאלה: "הנרי, מה מצא חן בעיניך?" "מצא חן בעיני איך הוא כתב את 'מלחמה ושלום' במרתף, את 'אנה קרנינה' בקומה הראשונה, ואת 'התחיה' בקומה העליונה. את חושבת שהוא כותב רומן רביעי בשמיים?" [...] כשדיברה לבסוף, קולה היה מבויש. "בתור יהודי, אתה מאמין?" לצחוקו היה צליל של נפילה במארב שבעזרת תודעה מבוישת בסופו, הוא ניסה לתרגם לביטול ערך עצמי. "יהודים לא מתעניינים במיוחד בגן עדן," הוא אמר. "זה משהו שאתם, הנוצרים, בישלתם."

הזוג הוצג לבק במילים "סופר צעיר מוכשר עד מאוד ואשתו המקסימה להפליא." הגבר, מבעו כבד ומאיים, הרכיב משקפיים ללא מסגרת ומעיל משבצות גמלוני. האישה הייתה כחושה; את פניה, שהיו יפים באופן עקרוני, שחק עד לעצמות מתח עצבני של אינטליגנציה. היא סבלה מהצטננות ומשליטה, זריזה אך מוגבלת, באנגלית. "האם אתה מוצא חן בזה?" היא שאלה. בק הניח שהמחווה שלה כוללת את רומניה כולה. "מאוד," הוא ענה, "אחרי רוסיה, זה נראה הרבה יותר תרבותי." "ומי לא?" היא נבחה, "מה אתה הכי מוצא חן?"

העשן היה מתוק ועגול ורך, יותר רך ממה שבק יכול היה לדמיין, מרחף בפיו ובגרונו ובחזהו כמו ראש נפץ גומל חסד, כמו אחת מאגרות הברכה מילדותו, אלה שנפתחו למאוורר נייר תלת מימדי. "עוד" ציווה וונדל, שוב דחף לו את המקטרת, ושאף ברעבתנות את רסיסי העשן שחמקו מפיו של היונק בק. עכשיו זאת הייתה שריפה עמומה – רוח רפאים של צרימת טבק לא ידידותית. בק חש כמו מין חדר מכוסה כיפה, עם קימורים וגומחות עליונות, המקדם בברכה ענן; הוא עצם את עיניו. צבעה של התחושה היה צהוב מעורב בכחול, ועם זאת בשום אופן לא ירוק. בסיס גרונו נשרף לשביעות רצנו.

"אני מעריצה אותך," אמרה ביאטריס לבסוף, תנועת הנענוע המרדימה עדיין בקולה, "שאתה מצליח להיות אתה עצמך." "ניסיתי להיות אנשים אחרים," ענה לה בק, מתגונן, "אבל אף אחד לא השתכנע."

סקס איבד לא מעט מזוהרו, אם ביאה, נוזל הזרע של בק עדיין מטפטף מנרתיקה וצהלת העונג השנוקה שלה עדיין מצלצלת בחלומותיו, הייתה מסוגלת להתרומם ולהעניק טיפול כמעט זהה לזאטוט שנחרד מסיוט לילי. היא נראתה לו, במצב הזה, מגוחכת קמעה ולא ממש מעוררת תאבון, כמו מיכל החלב הענקי באיזה מזנון צהרים זול. לפעמים, כאשר לא טרחה ללבוש את חלוק הלילה שלה, או לא הצליחה לגלות לאן בדיוק הטילה אותו סערת אהבתם, היא הניחה לילד להתרפק ולהירדם בין שדיה הערומים, ובק היה מוצא את עצמו כרוך סביב גבה הצונן, נבוך ממקומו בסולם הקדימויות שלה, ומוטרד מהתפתחות לא רצויה של זיקפת קנאה עקשנית.

שהדבר הכי משפיל זה הגילוי שבעצם אין אף אחד, לא מבקר ולא קורא, שמבחין בכלל ברגעים האלה, ובמקום זה כולם מגבבים דברים, של שבח או של גנאי, על חתיכות של עצמם שמשתקפות ביצירה כמו בראי מנופץ. ושזה הכרחי להתחיל עם האמונה בקורא האידיאלי אבל שעם הזמן מסתבר שהוא לא קיים. הוא לא הסוקר בעיתון היומי שמרפרף בחבילה ארוזה בפלסטיק של דפי הגהה, לא עקרת הבית חובבת הנפח שקונה רומן חדש ונוצץ בין המכולת והמספרה, לא הדוקטורנט השקדן עם ערמת כרטיסי האינדקס וצילומי הזירוקס שלו, לא אלה שכותבים מכתבי הערצה באותיות מעוגלות של עט כדורי דרך "who is who", אף לא, ככלות הכל, הוא, הסופר, בכבודו ובעצמו. בקיצור, אפשר להתייאש מהעובדה שאף אחד לא קורא אותך. שהיכולת לקרוא, ואיתה כמובן היכולת לכתוב, הולכת ונעלמת, לצד היכולת להקשיב, לראות, להריח ולנשום. שכל חלונות הנפש נאטמים במסמרים.

על פני גופה הענקי של ארצות הברית, שסופות אבק וסופות של מצפון נוצרי השתוללו בכל איבריו, הנרי הצעיר ידע שהאי שלו, מנהטן, אינו אלא יבלת; שהעולם הקטן שמשפחתו חיה בתוכו אינו אלא, יחסית, מובלעת של מהגרים, שדתו המשפחתית היא פגיעה נסבלת ברגשות הציבור, וששפת הטקסים של הדת הזאת היא ארכאיזם מהעבר הרחוק. הוא ומשפחתו והקרובים הצטופפו לבושים ברדידים בתוך חדרים פנימיים מחוממים מדי בזמן שמעבר לקירות ארץ-שממה ענקית ונפלאה שילחה רוחות לקשקש במשקופים שלהם וצבעה את הזגוגיות בגדילי קרח; וכל הרהיטים שהביאו אתם מאירופה, השרפרפים לרגליים והתפילין, הספרים של טולסטוי ושל היינה, השאפתנות ויצר ההתגוננות והאהבה, היו שייכים לחדרים הפנימיים הדחוסים האלה.

אנו אסירי תודה על הרשות לצרף מובאות מן היומן הרוסי של הנרי בק, שעדיין לא ראה אור. היומן, פיזית, הוא פנקס הוצאות אדום ודהוי, "3/8 על "¼4, מוכתם בברנדי מוסקבאי ומפותל ברסיסי טל קווקזיים. הרישומים, שלקראת סופו של היומן כתובים כולם בעט כדורי אדום, נמשכים [...]

סלחי לי על ההתנשאות נטולת נקיפות המצפון שלי, על פרידתנו הגאה והבלתי נסבלת, על שסימולטניות השיאים המופלאה שלנו נגמרה בלי כלום, כמו כוכב נובה. הו, אני שולח לך כזאת אהבה אבודה של דואר אויר, קליר, מהמקום הדמיוני הזה – המכתב יכול להשיג את המטוס, לקפוץ לתוך המקרר שלך, להתרפק על הפטרוזיליה המוארת כאילו מעולם לא אמרנו זה לזה דברים שאין להם סליחה. 

כדי לקרוא על הסופר (זה קצר וזה כדאי), יש ללחוץ על התמונה של הספר; ניתן לקרוא את הטקסט המופיע על הכריכה ע"י לחיצה על שם הספר ברשימת ה- Reading List.