Reading List

The Finkler Question / Howard Jacobson

״למה לכתוב ׳משרה עליצות׳ כשאפשר לכתוב ׳סקסי׳?״ שאלה אותו.

״כי פסטיבל אמנויות זה לא סקסי.״

״ואתה יודע למה? כי אתה חייב להשתמש בביטוים כמו ׳משרה עליצות׳.״

״מה רע בזה?״

״זו שפה עקיפה.״

״אין שום דבר עקיף בעליצות.״

״כשאתה אומר את זה, יש.״

אולי נתפשר על התלהבות?״ שאל, בלא התלהבות.

״אולי נתפשר על זה שתחליף עבודה?״

הם הספיקו לשכב. לא היה להם מה לעשות מלבד זה. כשהתברר שאיש אינו מגיע לפסטיבל שלהם שכבו על רצפת אולם ההתעמלות. היא נעלה סנדלי בירקנשטוק ולא חלצה אותם גם כשעשו אהבה. רק כשפיטרה אותו הבין שהיה מאוהב בה.

 הוא נפעם מימיומנותה, מריחות אלוורה והלבונה (כל בושמי ערב) הנודפים משערה, ומיפי צווארה, צוואר שהיה צח וחלק יותר, אמר לה ביום שבו נפגשו, מן השיפון. מבטאו גרם למלכי לחשוב שאמר לה שצווארה צח וחלק יותר משוונץ, מילה יידישאית המתארת את איבר המין הזכרי, שהייתה שגורה בפי אביה. האם ליבור באמת התכוון לכך שצווארה צח וחלק יותר מפין?

״הנה זה בא,״ היה פינקלר אומר כשהייתה עולה שאלת ישראל, ״השואה, השואה,״ למרות שטרלאב היה בטוח שליבור לא הזכיר את השואה בשום צורה.

תמיד קיימת האפשרות, הודה טרלאב, שיהודים אינם חייבים להזכיר את השואה כדי להזכיר את השואה. ייתכן שהם מסוגלים לשדר איש אל רעהו את מחשבת השואה במבט. אבל ליבור לא נראה כשדרן של מחשבות שואה.

וגם ליבור, בתורו, היה אומר, ״הנה זה בא, הנה זה בא, שוב שנאה עצמית של יהודים,״ למרות שטרלאב מעולם לא פגש אף יהודי, או אף אדם לצורך העניין, ששנא את עצמו פחות מפינקלר.

משם והלאה הסתערו על הנושא כאילו זו הפעם הראשונה שהם מנתחים איש את דברי רעהו וקורעים אותם לגזרים, בעוד שטרלאב, שלא ידע דבר, ידע שהם אומרים את אותם הדברים זה עשרות שנים. בבית הספר היה פינקלר ציוני כה נלהב עד שבפרוץ מלחמת ששת הימים ניסה להתגייס לחיל האוויר הישראלי, למרות שהיה רק בן שבע.

״לא זכרת נכון את מה שאמרתי,״ תיקן פינקלר את טרלאב כשהלה הזכיר לו. ״רציתי להתגייס לחיל האוויר הפלסטיני.״

״לפלסטינים אין חיל אוויר,״ השיב טרלאב.

״בדיוק,״ אמר פינקלר.

פינקלר פרש את זרועותיו כפינקלר. הסבלנות הבלתי נדלית, אותתה המחווה, עומדת להגיע אל קיצה. כאשר עשה זאת, הזכיר פינקלר לטרלאב את אלוהים. את אלוהים הנואש מבני עמו מעל פסגת ההר. טרלאב קינא. זאת הייתה המתנה שהעניק האל לפינקלרים כאות לברית שכרת עמם - היכולת להביע את מורת רוחם כמותו. יכולת שפסחה על לא-פינקלרים כטרלאב.  

״הייתי ילד מוזיקלי. הקשבתי לאופרות ורציתי לנגן בכינור.״

״זה לא עושה אותך יהידי. וגנר הקשיב לאופרות ורצה לנגן בכינור. היטלר אהב אופרות ורצה לנגן בכינור. כשמוסוליני ביקר את היטלר בהרי האלפים הם ניגנו יחד את הקונצ׳רטו של באך לשני כינורות. כשהם סיימו אמר היטלר, ׳עכשיו בוא נלך להרוג יהודים.׳ לא צריך להיות יהודי כדי לאהוב מוזיקה.״

״באמת?״

״אם באמת לא צריך להיות יהודי כדי לאהוב מוזיקה? באמת ובתמים.״

״לא, מוסוליני והיטלר.״

״למי אכפת אם זה קרה באמת. אי אפשר להוציא דיבה על פשיסט מת. שמע, אם באמת היית מה שהאישה הדמיונית הזאת טוענת [יהודי], והיית רוצה לנגן בכינור, היית מנגן בכינור. אי אפשר היה לעצור אותך.״

״שמעתי בקול אבא שלי. זה לא אומר משהו? כיבדתי את רצונו.״

״לשמוע בקולו של אבא לא עושה ממך יהודי. לשמוע בקולה של אמא, זה כבר יותר בכיוון. לעומת זאת, זה שאבא שלך לא רצה שתנגן בכינור עושה ממנו כמעט בוודאות גוי גמור. אם יש משהו שכל האבות היהודים מסכימים עליו -״

"אה, לא המצאתי את זה. ככה הם קוראים לעצמם. הם תנועה, ואת ההשראה הם מקבלים, לא תאמין, מהבעל החמוד שלי. הם כותבים מכתבים למערכת.״

״תחת השם ׳יהודים מתביישים׳?״

״תחת השם ׳יהודים מתביישים׳.״

״זה קצת מרפה ידיים, לא?״

״באיזה מובן?״

״כלומר, להפוך את הבושה לבסיס שעליו אתה נשען. מזכיר לי את אלן ג׳יימסיות.״

״לא שמעתי עליהן. גם הן אנטי-ציוניות? אל תספר לסאם. אם הן גם אנטי-ציוניות וגם נשים הוא יצטרף אליהן תוך שניה.״

״הן פמיניסטיות לא שפויות ב׳העולם על פי גארפ׳ [...] הן חתכו לעצמן את הלשון לאות הזדהות עם צעירה שאנסו אותה והטילו בה מום. צעד שדי הביס את מטרתו, מפני שאחר כך לא היו מסוגלות לבטא את הזעם בקול. בדיחה לא רעה על פמיניזם, תמיד חשבתי, לא שאני, את יודעת -״

״טוב, אני מוסופקת אם יהיו הרבה לשונות חתוכות בחבורה הזאת. יש להם פה גדול, הם רגילים לאור הזרקורים ואוהבים לשמוע את עצמם [...] הם נפגשים אחד בבית של השני. סאם הוא האב המוודה שלהם. ׳מחוּל לך בני. אמור ״אני בוש ונכלם״ שלוש פעמים ואל תיסע לנופש באילת.״ לא הייתי מכניסה אותם אלי הביתה.״

״וזה כל מה שמאחד אותם - שהם מתביישים בזה שהם יהודים?״

״הי!״ היא הניחה יד על זרועו. ״אסור לך לדבר ככה. הם לא מתביישים בזה שהם יהודים. זה בגלל ישראל. פלסטין. מה שזה לא יהיה.״

״אז הם ישראלים?״

״אני לא יודעת על כולם, אבל הם שחקנים וקומיקאים ואלה ששמעתי עליהם הם בהחלט לא ישראלים.״

״אז איך זה שהם מתביישים? איך אפשר להתבייש במדינה של מישהו אחר?״ טרלאב היה נבוך באמת ובתמים.

״זה מפני שהם יהודים.״

״אבל אמרת שהם לא מתביישים בזה שהם יהודים.״

״בדיוק. אבל בתור יהודים, הם מתביישים.״

״מתביישים בתור יהודים במדינה שהם לא האזרחים שלה...״

טיילר שבה והניחה יד על זרועו. ״תראה,״ אמרה, ״מה אנחנו כבר מבינים? נראה לי שצריך להיות אחד משלהם כדי להבין.״

״אחד ממי? מאלה שמתביישים?״

״אחד מהיהודים. צריך להיות יהודי כדי להבין למה אתה מתבייש מפני שאתה יהודי.״

״אני תמיד שוכח שאת לא יהודיה.״

״אני לא יהודיה. רק מכוח האימוץ ועבודה קשה [גיורת].״

״אבל לפחות ככה את לא מתביישת.״

״נכון מאוד. אם כבר, אני די גאה. אבל לא בבעלי. בו אני מתביישת.״

״אז שניכם מתביישים.״

״כן, אבל מסיבות שונות. הוא מתבייש כי הוא יהודי, אני מתביישת כי הוא לא.״ 

בבית הספר נופף בברית המילה שלו. ״נשים מתות על זה,״ אמר לטרלאב במקלחת. 

״שקרן.״

״אני לא משקר. זה נכון.״

״איך אתה יודע?״

״קראתי. זה מספק אותן יותר. עם כלי כזה אפשר להמשיך ולהמשיך.״

גם טרלאב קרא על זה. ״אתה לא נהנה מזה כמוני,״ אמר לידידו. ״חסר לך רוב החלק הרגיש.״

״אולי הוא רגיש אבל הוא מגעיל. אף אחת לא תרצה לגעת בשלך. אז מה זה עוזר שהוא רגיש? אלא אם כן מה שבא לך בחיים זה להיות רגיש עם עצמך.״

״בחיים לא תחווה את מה שאני הולך לחוות.״

״עם הדבר הזה שאתו לא תחווה שום דבר.״

״עוד נראה.״

״עוד נראה.״

ועכשיו? האם הבושה היהודית של פינקלר התפשטה אל הזין היהודי שלו? או שהזין היהודי שלו היה החלק בו שזכה לפטור מן החרפה? האם יהודי שמתבייש יכול לספק נשים לאורך זמן רב יותר מגוי שאינו מתבייש, עם פלסטין או בלעדיה?

למעשה, בעיני טרלאב חפציבה לא בדיוק הכינה אוכל, אלא התנפלה על הרכיבים, דרבנה אתם והציקה להם עד שנעשו טעימים. לא משנה מה הכינה, תמיד היו לה על האש לפחות חמישה סירים שכל אחד מהם גדול דיו כדי לבשל בו חתול. מתוך ארבעה עלו אדים, מהחמישי שמן שרוף [...] חפציבה התעלמה ממנו, פתחה וטרקה ברעש את דלתות ארונותיה, השתמשה בכל כף וקדרה שברשותה ושאפה את הלהבות ואת העשן. זיעה נטפה ממצחה והכתימה את בגדיה. כל שתי דקות הייתה נעצרת כדי למחות את עיניה. ואז הייתה שבה וממשיכה, כוולקן המפרנס בדלק את תבערת האטנה. וכשהכל נגמר הייתה לטרלאב חביתה עם עירית לארוחת ערב. אף שקבל על שיטותיה חסרות ההגיון, אהב טרלאב לצפות בה. אישה יהודיה במטבח יהודי! אמו שלו הכינה ארוחה בת חמש מנות במחבת לטיגון ביצים. שלושתם היו יושבים ומחכים שהאוכל יתקרר ואז אוכלים בשתיקה. וכשבא הזמן להדיח כלים לא היה מה. רק מחבת ושלוש צלחות. 

״הגירוש מגן עדן, המבול, סדום ועמורה, יום הדין, מצדה, אושוויץ - כשרואים יהודי חושבים על האפוקליפסה.״ אמר. ״יש לנו סיפורי בריאה טובים אבל בהשמדה אנחנו טובים אפילו יותר. אנחנו תמיד נמצאים בראשית ובאחרית. וכולם רוצים להשתתף בחגיגה. אלה שמתים לדחוף אותנו לאש עם הקלשון, אלה שרוצים להישמד ולצרוח יחד אתנו. או זה או זה. מבחינת המזג שלך, תמיד העדפת את האופציה השניה.״ [...]

״אבל ליבור, זה לא קצת סוליפסיסטי, כמו שסאם אומר? כמו שאתה מתאר את זה, אף אחד לא יכול לברוח מהיהודים.״

ליבור הסיט את צלחתו הצידה. ״אף אחד לא יכול לברוח מהיהודים.״

כעת השכים קום לא מפני שחפציבה העירה אותו כדי לחזות ביפי הזריחה אלא מפני שלא היה מסוגל לישון. לכן היו אלה זריחות ממורמרות ורוויות תרעומת. חפציבה צדקה לגבי ההוד וההדר של השחר. אבל לא בנוגע לכך שהוא עולה. הפועל לא התאים. הוא רימז על התקדמות ועל תחושת מטרה. מן המרפסת שלה נקווה השחר של לונדון לאטו לטווח ראייה, פס דק ואדום של דם השותת מבין הגגות, מופיע בחלונות הבניינים שאליהם התגנב, חלון אחר חלון, כמו בהפיכה צבאית שקטה. היו בקרים שבהם נדמה שים של דם גואה מקרקעית העיר. למעלה מזה נימרו את השמים כתמים של כחול עמוק וארגמן, בדומה לחבורות. היום השבוי הוכה ונחבט כדי שיתחיל להאיר.

ניתן לקרוא את הפרק הראשון ואת הטקסט המופיע על הכריכה בלחיצה על שם הספר ברשימת ה- Reading List.