Reading List

זכור שעל כל אות ניתן לדלג, מלבד ה- a וה- z, כי הן יוצרות את הרושם שהמעגל נסגר, גם אם באמצע חסרות האחרות. אם במקום לומר 'אני האלפא והאומגה' היה ישו אומר 'אני הבטא והפְסי', מי יודע מה היה עולה בגורלה של הנצרות.

אמר - כשהראו לו לפני שהועלה על הגרדום את כתב היד המשופע ערבסקות וחותמות: "תגידו לקליגרף שאני מודה לו על שהפך את פשעיי לדבר יפה כל כך; הייתי הורג עוד עשרה אנשים, ובלבד שישוב לשרטט דבר כזה." לא ידעתי בימי חיי מחמאה גדולה מזו.

"הצעתי את שירותיך בזמן שהיית בבית הסוהר. שלחתי למכרים ותיקים דף אחד ובו מעלותיך המעטות ודף אחר ובו רשימה ארוכה של טעויותיך, כדי שלא אופיע כשקרן." "מישהו ענה?" "קיבלתי תשובה רק מטירת פֶרנֵה. שם מבלבלים את הכול וקוראים אותו הפוך; הם הבינו את פגמיך כמעלות, ומשום כך קיבלו אותך מיד."

"[תפקידך] לענות למכתבים. תעבוד כאן, באולם הזה. כדי לענות על חלק מהמכתבים יהיה עליך להיוועץ בי. לאחרים תענה על פי שיקול דעתך." "מי שיקרא את המכתבים יֵדע שלא אתה כתבת אותם." "אל תדאג לכך. עדיף שידעו שלא אני כתבתי אותם. יחשבו: אם הוא איננו כותב את מכתביו סימן הוא שהוא עסוק בעבודה חשובה. ההיעדרות היא גם פעלול סגנוני."

יש כאן הערה. אני תמיד מתחיל בקריאת ההערות. האנשים כותבים את הדברים הפחות חשובים בגוף המכתב; מה שקצת יותר חשוב, הם כותבים בחיפזון בהערה, ומה שממש מהותי, הם לא כותבים אף פעם.

לקחתי את ידו, הלבנה מהנייר, ובאטיות ופחד כתבתי [עליה] "דלסיוס". בשל מוזרות המקום, השם נראה כשמו של מישהו אחר. היות שהעור לא ספג כלל את הדיו והנוצה הייתה מלאה מאוד, כמה חוטי דיו נטשו את האותיות ופלשו אל קווי היד. בזמן ששמי התפשט בציור הדומה לאלה המופיעים בספרי הלימוד של מנחשי העתיד, חשתי רעד בידו של אב המנזר, כאילו מגע הנוצה מעביר לו כאב, הנאה או קור. הוא קמץ את אגרופו בחוזקה ואמר: "עכשיו אתה בידי."

את שעני פריז היה קשה למצוא, כי הם לא התמקמו ברחוב מסוים: הם היו מסיירים בעיר כאילו היא לוח של שעון ענק שבו הם היו מחוגים צייתניים. סביבם היה מתאסף עולם חי שכולו קשור לזמן: מוכרי לוחות שנה, מנחשים שידעו את העתיד ואסטרונומים המקפידים להוסיף ללוחות הזמנים את פרי תצפיות השמים שלהם.

לעתים גם ידי כותבת מילה בלתי רצונית, על כן העמודים האלה גדושים תיקונים ומחיקות. בצעירותי שנאתי כל אי שלמות: עם השנים למדתי לזהות בכתמים ובמילים הכתובות אחת על השנייה, את אחת מן הצורות הרבות שלובשת חתימתנו. [...] הקליגרף הטוב ביותר איננו זה שאינו טועה לעולם, אלא זה שאפילו מן הכתמים מצליח לחלץ איזה מובן ושריד של יופי.

היות שהתאווה לעותקים ישנים התפשטה בין השועים הגדולים, היה כדאי שהספרים יראו באמת ישנים. ידוע היטב שחודש לפני מכירה פומבית חשובה, היו משאירים את הספרים סגורים בתוך מזוודה בין עכבישי ברזיל, כדי שאלה יעטפו אותם בקורים סבוכים. את הכרכים לא היו מנקים אף פעם; האבק המצטבר העיד על עתיקותו של האוצר. התאריך הרשום בפרטי ההוצאה לא היה מספיק: האספנים אהבו להרגיש שהספר הועלה מתהום הנשייה רגע לפני שעבר לידיהם. כך, בכל פעם שמנהל המכירה היה מראה לקהלו ספר, היה ענן אבק ממלא את האולם, מפיק שיעולים ועיטושים בשורות הראשונות.