רשומות


‏הצגת רשומות עם תוויות יורם קניוק. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות יורם קניוק. הצג את כל הרשומות
יום שישי, 19 באוגוסט 2016

Search Results

Adam Resurrected (Man, Son of a Dog) / Yoram Kaniuk
2004 / 430 עמ'
שוב יורם קניוק, מוטרף ורבלי, משחיל בין משפטיו הסוערים ואובדי השפיות, יפעה וזוהר. כאן הוא בחר לכתוב על קורבן שואה, על שורד שהצליח להציל רק את המעטפת האנושית, אך את האדם שהיה איבד בתוך התופת ההיסטורית. ספר קשה לקריאה גם בגלל התוכן שלו, וגם בגלל הכתיבה המפוזרת של קניוק. קשה עד יאוש, אך במקביל שזור פנינים שכמו מסך של דמעות מערפלות את קרנית העין וזולגות בזרזיף של דם, לתוך הלב.
הספר עובד למחזה ולסרט

בחוץ פרץ הבוקר כמלחמה. קולות מן הרחוב עלו ובאו אל החדר. רעש המכוניות הנחפזות העירה התערבב במשק אופני החלבן ובשקשוק הבקבוקים. מישהו צעק: "גברת אפשטיין, העיתון!" ונשמעו תאוצת העיתון באוויר והלם נחיתתו על המרפסת. תינוק יילל מעבר לרחוב.
יום רביעי, 10 באוגוסט 2016
2003 / 364 עמ'
אם כבר, אז ה"חיים על נייר סיוט". יורם קניוק וכרונולוגיה נוספת של כאב. קשה לקרוא אותו. הכתיבה שלו גובלת בשיגעון. מכל פסקה ניתן לפתח רומן עמוק באורך של גלות, אבל הוא מצמצם את הנובלות ואת הרומנים שלו לכדי פסקה אחת, תופר מהם סיפור ארוך, ומשאיר את הקורא תחת עומס כבד של התרחשויות מורכבות שכל אחת מהן דורשת התעמקות. לדעתי, הוא פספס לא מעט בגלל הכתיבה המתוזזת, חסרת המעצורים, כמו בלון דקור שמסתחרר ברעש של מסוק גוסס ובבת אחת מתיז את תכנו לכל כיוון אפשרי. מצד שני, זה מה שמייחד אותו משאר הסופרים: היכולת לפורר את הכאב שבמציאות ולפזר אותו על פני פסקאות באגביות קלילה, כאילו לא נפל דבר, כאילו לא נסדק העולם, כאילו מה שתיאר לפני רגע הוא לא אם-כל-האסונות, אלא לא יותר מעוד פסקה בספר שמתאר חיים.

יום חמישי, 6 באוגוסט 2015
2011 / 446 עמ'
הלילה תלוי בחדר. עשן מקופסה, לאה ומצחין. קליפות של תפוז. כריך מזדקן. בדלי סיגריות של מירה. ספל קפה ואפר בתוכו. חותם שפתיה על דופן הספל, הכאב שהיה פה. מירה אמרה, אתה נהנה לומר דברים מכאיבים, לדמיין מצבים ולהביאם לקיצוניות... למקד כאב ואז לדקור את עצמך. כמו כדורגל. תמיד בתחרות עם מישהו. על פי חוקים. אמנות לפי חוקי כדורגל. מדוע אינך מבין כמה זה מטופש. מדוע תחרות כמו ילדים, במשחקים של ילדים. רק מפני שיש אופנה עכשיו ואתה לא בה. אז מה. ואולי תהיה. אולי לא. בכלל, מדוע זה חשוב. באך היה, סטנדל. יש בך עמינדב מצחיק בפנים. לא ראיתי מה מצחיק. להכניס את הלילה הזה לשורת לילות שהיו, למות. לנוס מחר. לחפש את החלום במקום שממנו החל. אצל חנות המסגרות של אבי. העיר הזאת נגמרה לי. החיים האלה. אוהב אותך, מירה. לא יודע מדוע חייב. אוהב ובורח. אלוהים, כמה את יפה ואנושית. ויודעת לאהוב. אני לא. זאת הצרה, אפילו לא את עצמי.
יום שני, 29 ביוני 2015
2012 / 102 עמ'
...אני צייר זקן בא בימים, מצייר מתים למי שרוצה אותם, אך מבין שגם המזמין ימות, מבין שכולם ימותו עם התמונות שלי או בלי התמונות שלי, עד עתה אף אחד לא חזר וככל הנראה גם לא יחזור. והלוא שום דבר לא יעזור, גופת המת תהיה לאבק, לא תלך לשום מקום בשמים או בארץ, תתפורר לחלקיקים בלתי נראים, ורק צאצאיו של המת - בתנאי שלא יֵרד גשם ולא ישרור שרב - יבואו ללוויה וידברו אלה עם אלה בשקט אבל לא על המת ואחר כך אולי יבואו לכמה ימי זיכרון וזהו. צאצאיו הרחוקים יותר לא יֵדעו מי היה, ואולי גם מישהו יחשוב שהוא תופס מקום מוגזם בשדה המתים, וגם לא יֵדעו היכן בדיוק הוא טמון, גוש ב' או ג', חלקה חמש או שש, ובכל זאת מישהו אולי ימשיך ויתלה את הציור על קיר ביתו ויחשוב למה לא? הרי ירש אותו מסבו או מסבתו. אבל גם הציור יישכח בסופו של דבר ויֵרד מהקיר ובצדק. הסבא והסבתא לא יספרו לנכדם מי היה אותו המצויר התלוי על הקיר, ואם נכדם ישאל, כבר לא יהיה מי שיספר לו מפני שגם הסבא והסבתא ימותו ויניחו את התמונה בבוידעם. ומן הדברים הללו בדיוק בא ערכה המפואר של עבודתי - בזכות אי־חשיבותה הנצחיתאינני צייר חשוב של אנשים חיים, אני צייר לא חשוב של אנשים מתים...
Back to Top