Reading List: הרוקי מורקמי / השדון הירוק

2013 / 252 עמ'

בעלי יצא לעבודה כרגיל, ולי לא היה מה לעשות. ישבתי לבדי בכיסא ליד החלון והבטתי החוצה אל הגן דרך הרווח שבין הווילונות. לא שהיתה לי סיבה להסתכל בגן: פשוט לא היה לי שום דבר אחר לעשות, וחשבתי שאם אשב לי ככה ואסתכל, אולי במוקדם או במאוחר אצליח לחשוב על משהו. מכל הדברים הרבים שבגן, הרביתי להתבונן בעץ האלון. הוא אהוב עלי במיוחד. נטעתי אותו כשהייתי ילדה, וכל השנים עקבתי אחרי גדילתו. תמיד התייחסתי אליו כאל ידיד ותיק, ונהגתי לדבר אליו בלבי. גם באותו יום מן הסתם דיברתי אל עץ האלון — אני לא זוכרת על מה. ואני לא יודעת כמה זמן ישבתי ככה. השעות חומקות להן כשאני מסתכלת בגן. לא הרגשתי שכבר התחיל להחשיך: כנראה ישבתי שם זמן רב למדי. והנה אני שומעת רחש. זה בא ממרחק — מין קול מוזר, עמום, של קִרצוּף. בהתחלה חשבתי שזה בא מאיזה מקום עמוק בקִרבּי, שאני מדמיינת את זה — אות אזהרה מהפקעת האפלה ההולכת ונטווית בתוך גופי. עצרתי את נשימתי והקשבתי. כן. אין ספק. הרחש הולך ומתקרב אלי אט־אט. מה זה? לא היה לי מושג. אבל זה עורר בי חלחלה.

לרגלי העץ התחילה להתרומם תלולית, כאילו עלה איזה נוזל סמיך וכבד אל פני הקרקע. שוב עצרתי את נשימתי. והנה נבקעה האדמה, ערמת הרגבים התפוררה והתפזרה לצדדים, ולעיני התגלו ציפורני חיה חדות. מבטי ננעץ בהן, וידי נקמצו לאגרופים. משהו עומד לקרות, אמרתי בלבי. זה מתחיל עכשיו. הציפורניים גירדו בכוח את העפר, וחיש מהר היה הבֶּקע באדמה לבור פתוח, וממנו זחל החוצה שדון מפלצתי קטן וירוק.

גופו היה מכוסה קשקשים מבריקים בצבע ירוק. מיד כשיצא מן הבור התנער, עד שנשרו ממנו גושי העפר שהיו דבוקים אליו. היה לו חוטם ארוך ומצחיק, שצבעו הירוק הלך והתכהה כלפי החוד, והקצֶה עצמו היה צר ומחודד כמו שוט. אבל עיניו של היצור היו בדיוק כמו עינֵי בן אדם. המראה שלהן העביר בי רעד. הן הביעו רגשות, ממש כמו העיניים שלכם ושלי.

בלי היסוס, אבל בתנועות איטיות ומדודות, התקרב השדון אל דלת ביתי והתחיל לדפוק עליה בקצהו הדק של חוטמו. קולות הנקישה היבשים הידהדו בבית. הלכתי על בהונותי אל החדר האחורי בתקווה שהיצור לא ישים לב שאני שם. לצרוח לא יכולתי. הבית שלנו הוא היחיד באזור, ובעלי לא אמור לחזור מהעבודה עד שעות הערב המאוחרות. גם לא יכולתי לברוח דרך הדלת האחורית, כי לבית שלי יש רק דלת אחת, זו הדלת ששֵדון ירוק ומפחיד מקיש עליה ברגע זה. נָשמתי בשקט ככל שיכולתי והעמדתי פנים שאינני שם, בתקווה שהדבר הזה יתייאש וילך לו. אבל הוא לא התייאש. חוטמו עבר מהקשה על הדלת למישוש המנעול. נראה כאילו אין לו כל קושי לפרוץ אותו, ואז נפתחה הדלת עצמה כדי סדק. החוטם הזדחל סביב קצה הדלת ואחר כך נעצר. זמן רב שהה ללא ניע, כנחש הזוקף את ראשו, ובדק את מצב העניינים בבית. אילו ידעתי שזה מה שעומד לקרות, אמרתי בלבי, הייתי נשארת ליד הדלת ומקצצת לו את החוטם: יש במטבח מספיק סכינים חדים. אך עלתה המחשבה הזאת במוחי, והיצור כבר עבר את סף הדלת, מחייך, כאילו קרא את מחשבותי. ואז פתח ודיבר. הוא לא גימגם, אבל חזר על מילים מסוימות כאילו הוא עדיין מנסה ללמוד אותן. זה לא היה עוזר לך בכלל, בכלל, סח השדון הירוק. האף שלי הוא כמו זנב של לטאה. הוא תמיד צומח מחדש — יותר חזק ויותר ארוך, יותר חזק ויותר ארוך. היית משיגה בדיוק את ההפך ההפך ממה שרצית שרצית. ואחר כך גילגל את עיניו במהירות זמן רב, כמו שני סביבונים מוזרים.

אוי לא, אמרתי בלבי. הוא קורא מחשבות של אנשים? אני שונאת שמישהו יודע מה אני חושבת — בייחוד שהמישהו הזה הוא יצור קטן מאיים ומסתורי כזה. התכסיתי זיעה קרה מכף רגל ועד ראש. מה הדבר הזה עומד לעשות לי? לאכול אותי? להוריד אותי אל תוך האדמה? נו מילא, לפחות הוא לא מכוער עד כדי כך שאני לא מסוגלת להביט עליו. זה מה שטוב. היו לו זרועות ורגליים דקות וּורודות שבלטו מגופו המכוסה קשקשים ירוקים, וציפורניים ארוכות בקצה כפות ידיו ורגליו. ככל שהמשכתי להתבונן בהן, הן כמעט נהיו חמודות בעיני. וגם ראיתי שהיצור הזה לא מתכוון לעולל לי כל רע.

ודאי שלא, אמר לי בהטיית ראש. עם כל תזוזה התחככו קשקשיו זה בזה וקירקשו — כמו ערמת ספלי קפה כשנתקלים בשולחן. איזו מחשבה איומה, גברת: ודאי שלא הייתי אוכל אותך. לא לא לא. אני לא מתכוון לעשות לך שום דבר, שום דבר, שום דבר. אז אני צודקת: הוא יודע בדיוק מה אני חושבת.

גברת גברת גברת, את לא מבינה? את לא מבינה? באתי הנה להציע לך נישואים. מעמוק עמוק עמוק שם למטה עמוק שם למטה עמוק. הייתי חייב לזחול כל הדרך הֵנָה למעלה הֵנָה. נורא, זה היה נורא, הייתי חייב לחפור ולחפור ולחפור. תראי איך זה הרס לי את הציפורניים! בשום אופן לא הייתי עושה את זה אילו התכוונתי לעשות לך משהו רע רע רע. אני אוהב אותך. אני אוהב אותך כל כך שכבר לא יכולתי לסבול את זה יותר שם למטה עמוק שם למטה. זחלתי את כל הדרך אלייך למעלה. הייתי חייב, הייתי חייב. כולם ניסו לעצור אותי, אבל אני לא יכולתי לסבול את זה יותר. ותחשבי בבקשה על האומץ שהיה דרוש לזה דרוש. ומה אם תחשבי שזאת חוצפה ושחצנות חוצפה ושחצנות שיצור כמוני יציע לך נישואים?

אבל זאת באמת חוצפה ושחצנות, אמרתי בלבי. מי אתה, יצור קטן ועז פנים, שאתה בא לבקש את אהבתי!

ברגע שחשבתי את המחשבה הזאת לבש פרצופו של השדון עצבוּת, וקשקשיו עטו גוון סגול, כאילו כדי להציע את מה שהוא מרגיש. גם כל גופו דומה שהתכווץ קצת. שילבתי את זרועותי והתבוננתי בשינויים המתחוללים בו. אולי משהו כזה קורה בכל פעם שהרגשתו משתנה. ואולי החיצוניות הנוראה שלו מסתירה מאחוריה לב שהוא רך ופגיע כמו מרשמלו טרי. אם זה ככה, ידעתי שאני יכולה לנצח. החלטתי לעשות ניסיון. אתה באמת מפלצת קטנה ומכוערת, אתה יודע, צעקתי בקול רם ביותר של מחשבותי — רם כל כך עד שגרם ללבי להדהד. אתה באמת מפלצת קטנה ומכוערת! הצבע הסגול של הקשקשים העמיק, ועיניו של היצור התחילו לצאת מחוריהן כאילו ספגו את כל השנאה ששידרתי אליהן. הן בלטו מפניו כמו תאנים ירוקות בשלות, ודמעות דמויות מיץ אדום זלגו מהן וניתזו על הרצפה.

עכשיו כבר לא פחדתי מן השדון. דמיינתי לעצמי את כל הדברים האכזריים שאני רוצה לעשות לו. קשרתי אותו לכיסא כבד בחוטי ברזל עבים, ובצבת מחודדת התחלתי לעקור את קשקשיו מן השורש, אחד־אחד. חיממתי להב חד של סכין וחתכתי חריצים עמוקים בבשר הוורוד והרך של שוקיו. תקעתי שוב ושוב מַלחֵם חם בתאנֵי עיניו הבולטות. עם כל עינוי חדש שדמיינתי עבורו נרתע השדון והתפתל, ויילל בייסורים, כאילו הדברים האלה באמת קורים לו. הוא בכה בדמעות צבעוניות והגיר אל הרצפה כיח נוזלי סמיך, ומאוזניו פרצו אדים אפורים בעלי ניחוח של ורדים. עיניו שלחו אלי מבט מרתיע של תוכחה. בבקשה, גברת, בבקשה, אני מתחנן לפנייך, אל תחשבי מחשבות איומות כאלה! קָרא. לי אין שום מחשבות רעות עלייך. אני אף פעם לא אעשה לך שום רע. כל מה שאני מרגיש אלייך זה אהבה, זה אהבה. אבל אני סירבתי להקשיב. אמרתי בלבי: אל תהיה מגוחך! אתה זחלת מתוך הגן שלי. פתחת את הדלת שלי בלי רשות. נכנסת אלי הביתה. אני בכלל לא הזמנתי אותך הנה. יש לי זכות לחשוב כל מה שאני רוצה. וזה בדיוק מה שהמשכתי לעשות — חשבתי על היצור הזה מחשבות יותר ויותר נוראות. חתכתי ועיניתי את בשרו בכל מכשיר וכלי שעלו על דעתי, לא פסחתי על שום שיטה שבעולם לְעַנות יצור חי ולגרום לו להתפתל מכאבים. אתה רואה, מפלצת ירוקה שכמוך, אין לך שום מושג מה זאת אישה. אין סוף למספר הדברים שאני יכולה לעשות לך במחשבותי. אבל עד מהרה החלו קווי המתאר של השדון להתעמעם, ואפילו חוטמו הירוק, החזק, הצטמק עד שהיה לא יותר גדול מתולעת. תוך כדי התפתלות על הרצפה ניסה השדון להניע את שפתיו ולדבר אלי. הוא התאמץ לפתוח את פיו, כאילו רצה להשאיר לי איזה מֶסר אחרון, להעביר איזו חוכמה עתיקה, איזו פיסת מידע חיוני ששכח לגלות לי. אבל קודם שהספיק, נתקף הפה בשיתוק כואב. עוד רגע והוא היטשטש ונעלם. עכשיו לא נראה השדון אלא כצל חיוור של בין ערביים. לא נותרו ממנו אלא עיניו הצבות, העצובות, תלויות באוויר. זה לא יועיל לך, חשבתי אליו. אתה יכול להביט כמה שאתה רוצה. אבל אתה לא יכול להגיד שום דבר. אתה לא יכול לעשות שום דבר. הקיום שלך נגמר, בוטל, חסל. עד מהרה נמסו העיניים והיו לאין, וחשכת הלילה מילאה את החדר."

כדי להגיע לחוו"ד על הספר, יש ללחוץ על התמונה שלו; ניתן לקרוא את הפרק הראשון ואת הטקסט המופיע על הכריכה ע"י לחיצה על שם הספר ברשימת ה- Reading List.

Reading List

פרוזה, שירה ועיון

Categories

רשומות

Archives

הרוקי מורקמי / השדון הירוק

0 תגובות:

הוסף רשומת תגובה