Reading List: הרוקי מורקמי / חלון

2013 / 252 עמ'

שלום לךְ,

צינת החורף הולכת ונחלשת מיום ליום, ואור השמש כבר מרמז על ניחוחות אביב דקים. אני מקווה ששלומך טוב.

לעונג היה לי לקרוא את מכתבך האחרון. החלק העוסק בקשר שבין המבורגר לאגוז מוסקט היה כתוב יפה במיוחד, לדעתי, שופע הרגשה אמיתית של חיי היומיום. באיזו מוחשיות הוא מעביר אל הקורא את ריחותיו החמימים של המטבח, את הנקישות הנמרצות של הסכין על קרש החיתוך בזמן קיצוץ הבצל!

כשקראתי את מכתבך התעורר בי חשק כה עז להמבורגר, עד שהייתי מוכרח לגשת מיד באותו ערב למסעדה פה בסביבה ולאכול המבורגר. למעשה, המוסד השכונתי הנ"ל מציע שמונה וריאציות שונות של המבורגר: נוסח טקסס, נוסח הוואי, נוסח יפן, וכן הלאה. נוסח טקסס הוא גדול. נקודה. הוא ללא ספק יגרום הלם לכל איש טקסס שייקלע אי־פעם לחלק הזה של טוקיו. נוסח הוואי מקושט בפרוסת אננס. נוסח קליפורניה... אני לא זוכר. נוסח יפן נחנק תחת ערמה של צנון מגורר. המקום מרוהט בטעם, והמלצריות כולן יפות ולובשות חצאיות קצרצרות.

לא שבאתי לשם במטרה מוצהרת לבחון את עיצוב הפנים של המסעדה או את רגליהן של המלצריות. הלכתי לשם מסיבה אחת בלבד, והיא — רצון לאכול המבורגר. לא נוסח טקסס ולא נוסח קליפורניה ולא שום נוסח אחר, אלא המבורגר פשוט ורגיל.

וזה בדיוק מה שאמרתי למלצרית. "אני מצטערת," ענתה לי, "אבל יש לנו כאן רק המבורגר בנוסח כזה וכזה."

מובן שאין להאשים את המלצרית. לא היא קבעה את התפריט. לא היא בחרה ללבוש את המדים האלה שחושפים כל כך הרבה ירכיים בכל פעם שהיא מפַנה צלחת משולחן. חייכתי אליה והזמנתי המבורגר בנוסח הוואי. כפי שהיא עצמה ציינה, כל מה שיהיה עלי לעשות זה להניח בצד את האננס ולאכול את ההמבורגר.

כמה מוזר הוא עולמנו! משאלתי היחידה היא המבורגר רגיל לגמרי, והדרך היחידה לקבל אותו בנקודת הזמן המסוימת הזאת היא בנוסח הוואי בלי אננס.

אני מתאר לעצמי שההמבורגר שלך הוא מהסוג הנורמלי. בזכות מכתבך, מה שהכי רציתי זה המבורגר נורמלי לחלוטין מעשה ידייך.

לעומת זאת, החלק במכתב שעוסק במכונות הכרטיסים האוטומטיות של חברת הרכבות נראה לי קצת שטחי. אמנם זווית הראייה שלך בנושא היא בהחלט טובה, אבל הקורא אינו יכול לתפוס בבהירות את התמונה. אל תתאמצי כל כך להיות המשקיף השנון. הרי כתיבה אף פעם לא יכולה להיות מושלמת.

הציון הכולל למכתבך האחרון הוא 70. הסגנון שלך משתפר לאט אבל בטוח. אל תאבדי את הסבלנות. רק המשיכי לעבוד קשה כפי שעשית עד עכשיו. אני כבר מצפה למכתבך הבא. וכי לא יהיה זה נחמד שהאביב כבר יגיע?

נ"ב. תודה על קופסת העוגיות. הן טעימות מאוד. אבל כללי החברה אוסרים יצירת קשר אישי מעבר להחלפת מכתבים. עלי לבקש ממך לרסן את טוב לבך בעתיד.

בכל זאת, אני שוב מודה לך.

שנה שלמה החזקתי בעבודה החלקית הזאת. הייתי אז בן עשרים ושתיים.

כל חודש הייתי מייצר שלושים מכתבים כאלה או יותר, באלפיים ין למכתב, עבור חֶברה קטנה ומוזרה במחוז אִידַבָּשִי שקראה לעצמה בשם "חֶברה לעט".

"גם אתה יכול ללמוד לכתוב מכתבים שובי לב", הכריזו הפרסומות שלהם. "חברים" חדשים היו צריכים לשלם דמי הרשמה וסכום חודשי, ובתמורה יכלו לכתוב ל"חֶברה לעט" ארבעה מכתבים בחודש. אנחנו, "המורים לעט", ענינו למכתביהם במכתבים משלנו, כמו זה שציטטתי לעיל, ובהם תיקונים, הערות והצעות לשיפורים. ראיתי פרסומת שלהם במזכירות הסטודנטים בחוג לספרות, וניגשתי לראיון עבודה. באותה תקופה גרמו לי אירועים מסוימים לדחות את סיום הלימודים בשנה, ומשום כך הודיעו לי הורי שהם מקטינים את התמיכה החודשית שלי. בפעם הראשונה בחיי עמדתי לפני הצורך לעבוד למחייתי. מלבד הריאיון ביקשו ממני לכתוב כמה חיבורים, ושבוע לאחר מכן התקבלתי לעבודה. אחר כך הוזמנתי לשבוע של קבלת הדרכה איך לעשות תיקונים, איך לתת הנחיות ועוד טריקים מקצועיים. שום דבר מזה לא היה קשה במיוחד.

כל החברים מופנים ל"מורים לעט" בני המין השני. לי היו עשרים וארבע מכוּתָבות, מגיל ארבע־עשרה עד חמישים ושלוש, רובן בין עשרים וחמש לשלושים וחמש, כלומר מבוגרות ממני. בחודש הראשון הייתי מבוהל כהוגן: הנשים האלה ידעו לכתוב הרבה יותר טוב ממני, והיה להן הרבה יותר ניסיון בהתכתבות. ואני הרי בקושי כתבתי מכתב רציני אחד בכל ימי חיי. לא ברור לי בדיוק איך הצלחתי לעבור בשלום את החודש הראשון הזה. כל הזמן הייתי שטוף זיעה קרה, משוכנע שרוב החברות שבטיפולי ידרשו "מורה לעט" חדש — זכות מפורשת בכללי החֶברה.

החודש הזה עבר, ואף אחת לא התלוננה על הכתיבה שלי. להפך, בעל החברה אמר לי שאני מאוד פופולארי. עוד חודשיים עברו, וזה אפילו התחיל להיראות כאילו המטופלות שלי משתפרות בזכות ה"הדרכה" שקיבלו ממני. מוזר ביותר. הנשים האלה כיבדו אותי בתור המורה שלהן ונתנו בי אמון מלא. מרגע שתפסתי את זה, יכולתי לקשקש את הביקורות שלי בהרבה פחות מאמץ ודאגה.

אז לא הבנתי את זה, אבל הנשים האלה סבלו מבדידות (וכמוהן גם החברים ממין זכר). הן רצו לכתוב, אבל לא היה להן למי. הן לא היו כאלה ששולחות מכתבי הערצה לאיזה די־גֵ'יי. הן רצו משהו אישי יותר — גם אם זה חייב לבוא בצורה של תיקונים וביקורת.

וכך קרה שביליתי חלק משנות העשרים המוקדמות שלי כמו סוס־ים נכה בהרמון חמים של מכתבים. ואיזה גיוון מדהים של מכתבים היה שם! מכתבים משעממים, מכתבים מצחיקים, מכתבים עצובים. לצערי לא יכולתי לשמור אצלי אף אחד מהם (לפי הכללים היינו חייבים להחזיר את כל המכתבים לחברה), וזה היה כל כך מזמן שאני לא יכול לזכור מהם פרטים. אבל אני עדיין זוכר שהם היו מלאים וגדושים בחיים על כל צדדיהם, מהשאלות הגדולות ביותר ועד לזוטות השוליות ביותר. והמסרים שלהם נראו לי — לי, סטודנט בן עשרים ושתיים — מנותקים מן המציאות עד כדי להתמיה, ולפעמים חסרי כל משמעות. וזה לא רק מפני שלא היה לי אז ניסיון חיים. היום אני כבר יודע שהמציאות אינה משהו שאתה מעביר לאנשים, אלא משהו שאתה יוצר. וזה מה שמוליד את המשמעות. באותם ימים לא ידעתי את זה, כמובן, וגם הנשים האלה לא ידעו. זאת בוודאי אחת הסיבות לכך, שכל מה שכתבו הצטייר בעיני דו־ממדי להתמיה.

כשהגיעה שעתי לפרוש מהג'וב הזה, הביעו כל הנשים שבטיפולי את צערן. ואם כי, בכנות, התחלתי להרגיש שכבר נמאס לי מהעבודה האינסופית הזאת של כתיבת מכתבים, גם אני הצטערתי במובן מסוים. ידעתי שלעולם לא יהיו עוד אנשים רבים כל כך שייפתחו אלי בפשטות ובגילוי לב כאלה.

המבורגר. בסופו של דבר היתה לי הזדמנות לאכול המבורגר מעשה ידיה של האישה, שהמכתב המצוטט לעיל נכתב אליה.

היא היתה בת שלושים ושתיים, בלי ילדים. בעלה עבד בחברה שנחשבת לחמישית בגודלה בארץ. כשהודעתי לה במכתבי האחרון שאני גומר לעבוד בסוף החודש, היא הזמינה אותי אליה לארוחת צהריים. "אני אכין לך המבורגר לגמרי נורמלי," כתבה. למרות כללי החֶברה החלטתי להיענות להזמנתה. אין דבר העומד בפני סקרנותו של צעיר בן עשרים ושתיים.

הדירה שלה נשקפה אל מסילת הברזל של קו אוֹדאקיוּ. סדר שרר בחדרים, כצפוי אצל זוג חסר ילדים. הרהיטים לא היו מסוג יקר במיוחד, וגם לא גופי התאורה ולא הסוודר שלבשה האישה, אבל היו יפים למדי. הביקור נפתח בהפתעה משותפת — שלי ממראָהּ הצעיר, ושלה מגילי הצעיר. היא ראתה אותי בעיני רוחה מבוגר ממנה. החֶברה לא נהגה לחשוף את גילם של ה"מורים לעט" שלה.

לאחר שגמרנו להפתיע זה את זה, כבר התפוגגה המתיחות האופיינית לפגישה ראשונה. אכלנו המבורגר ושתינו קפה. הרגשנו כמו שני נוסעים שאיחרו את אותה הרכבת. ואם כבר מדברים על רכבות, מחלון דירתה בקומה השלישית רואים את קו הרכבת החשמלית למטה. מזג האוויר היה נעים באותו יום, ועל מעקי המרפסות של הבניין היו תלויים לייבוש בשמש מצעים ופוּטוֹנים מכל סוג וצבע. מדי פעם נשמעה הצלפה של מחבט במבוק המנעֵר פוטון. אני יכול ממש לשמוע את הקול הזה אפילו עכשיו. הוא היה מחוסר כל תחושה של מרחק, למרבה הפליאה.

ההמבורגר היה מושלם — הטעם בדיוק כמו שצריך, חום כהה ופריך מבחוץ ועסיסי מבפנים, והרוטב אידיאלי. אף על פי שאני לא יכול לטעון בכנות שמימַי לא אכלתי המבורגר טעים כל כך, הוא היה בהחלט הטוב ביותר שקיבלתי זה זמן רב. אמרתי לה את זה, והיא שמחה לשמוע.

אחרי הקפה סיפרנו זה לזה את סיפור חיינו על רקע תקליט של ברט בכרך. כשהיתה סטודנטית רצתה להיות סופרת, אמרה. היא דיברה על פרנסואז סגאן, אחת הסופרות האהובות עליה. בייחוד היה חביב עליה האם את אוהבת את ברהמס? אני עצמי לא שללתי את סגאן. לפחות לא מצאתי שהיא זולה כפי שאמרו כולם. אין חוק שכולם חייבים לכתוב רומנים כמו הנרי מילר או ז'ן זֶ'נֶה.

"אבל אני לא יודעת לכתוב," אמרה.

"אף פעם לא מאוחר מדי להתחיל," אמרתי.

"לא, ברור לי שאני לא יודעת לכתוב. אתה זה שהביא את זה לידיעתי," היא חייכה. "תוך כדי כתיבת מכתבים אליך הבנתי את זה סוף־סוף. פשוט אין לי את הכישרון."

נעשיתי אדום כולי. כיום זה כבר כמעט לא קורה לי, אבל כשהייתי בן עשרים ושתיים הייתי מסמיק כל הזמן. "אבל באמת, יש בכתיבה שלך כנות."

במקום לענות היא חייכה — חיוך קטנטן.

"לפחות מכתב אחד גרם לי לצאת לאכול המבורגר."

"בטח היית רעב באותו רגע."

ובאמת, אולי זה נכון.

רכבת עברה מתחת לחלון בשקשוק יובשני.

כשהשעון צילצל חמש אמרתי שעלי ללכת. "את בטח צריכה להכין ארוחת ערב לבעלך."

"הוא בא הביתה מאוחר מאוד," אמרה והשעינה את לחייה על כף ידה. "הוא לא יחזור לפני חצות."

"נראה שהוא אדם עסוק מאוד."

"אני מניחה," אמרה, ואז השתהתה לרגע. "נדמה לי שכתבתי לך פעם על הבעיה שלי. יש דברים מסוימים שאני לא ממש יכולה לשוחח עליהם איתו. הרגשות שלי לא חודרים אליו. רוב הזמן אני מרגישה שאנחנו מדברים שתי שפות שונות."

לא ידעתי מה לומר לה. לא הבנתי איך אפשר להמשיך לחיות עם אדם שאתה לא יכול להסביר לו מה אתה מרגיש.

"אבל זה בסדר," אמרה חרש, והצליחה להישמע כאילו זה באמת בסדר. "תודה שכתבת לי מכתבים כל החודשים האלה. נהניתי מהם. באמת. והכתיבה אליך היתה הצלה בשבילי."

"גם אני נהניתי מהמכתבים שלך," אמרתי. אם כי למען האמת בקושי זכרתי משהו ממה שכתבה. זמן־מה היא הביטה בשתיקה אל השעון שעל הקיר. כאילו עקבה אחרי זרימת הזמן.

"מה תעשה אחרי שתגמור את הלימודים?" שאלה.

"עדיין לא החלטתי," אמרתי לה. לא היה לי מושג מה אעשה. כשאמרתי את זה היא חייכה שוב.

"אולי אתה צריך למצוא איזו עבודה שקשורה לכתיבה," אמרה. "הביקורות שלך היו כתובות כל כך יפה. הייתי מחכה למכתבים האלה בקוצר רוח. באמת. אני לא אומרת את זה סתם בשביל להתחנף. אני הרי מבינה שאתה כתבת אותם רק כדי למלא איזו מכסָה, אבל היה בהם רגש אמיתי. שמרתי את כולם. מדי פעם אני מוציאה אותם וקוראת אותם שוב ושוב."

"תודה," אמרתי. "ותודה על ההמבורגר."

עשר שנים עברו מאז, אבל בכל פעם שאני עובר את השכונה שלה בקו אודאקיו, אני חושב עליה ועל ההמבורגר שלה המטוגן, הפריך. אני מביט החוצה אל הבניינים הניצבים בשורה לאורך המסילה ושואל את עצמי איזה חלון יכול להיות שלה. אני חושב על המראה שנשקף מאותו חלון ומנסה לנחש איפה הוא יכול להיות. אבל אף פעם אני לא מצליח לזכור.

אולי היא כבר בכלל לא גרה שם. אבל אם כן, היא בוודאי עדיין יושבת מעבר לחלון ומקשיבה לאותו תקליט של ברט בכרך.

הייתי צריך לשכב איתה?

זאת השאלה המרכזית של הסיפור הזה.

אלוהים יודע מה התשובה. אפילו עכשיו אין לי מושג. הרבה דברים לעולם לא נבין, לא חשוב כמה שנים נוסיף, לא חשוב כמה ניסיון נצבור. כל מה שאני יכול לעשות זה להביט מן הרכבת למעלה אל החלונות שיכולים להיות שלה. לפעמים נדמה לי שכל אחד מהם יכול להיות החלון שלה, ופעמים אחרות אני חושב שאף אחד מהם לא יכול להיות שלה. הם פשוט רבּים מדי.

כדי להגיע לחוו"ד על הספר, יש ללחוץ על התמונה שלו; ניתן לקרוא את הפרק הראשון ואת הטקסט המופיע על הכריכה ע"י לחיצה על שם הספר ברשימת ה- Reading List.

Reading List

פרוזה, שירה ועיון

Categories

רשומות

Archives

הרוקי מורקמי / חלון

0 תגובות:

הוסף רשומת תגובה