Reading List

...מישהו נתן לי ספר. לחג המולד של אותה שנה אמי קנתה לי אנתולוגיה של הסיפור הקצר האמריקני. ״סיפורים אמריקניים קלאסיים״, ספר ענק בכריכה קשה של בד ירוק, ובעמוד ארבעים ושש היה סיפור מאת נתניאל הותורן. ״כתם הלידה״. אתה מכיר אותו?

במעורפל. אני לא חושב שקראתי אותו מאז התיכון.

אני קראתי אותו יום־יום במשך חצי שנה. הותורן כתב אותו בשבילי. זה היה הסיפור שלי.

מדען והכלה הצעירה שלו. זה הסיפור, לא? הוא מנסה להסיר כתם לידה מפניה.

כתם לידה אדום. מהצד השמאלי של פניה.

אין פלא שזה מצא חן בעינייך.

מצא חן הוא לא ביטוי מספיק חזק. זה הפך אצלי לדיבוק. הסיפור הזה אכל אותי חיים.

כתם הלידה נראה כמו כף יד, נכון? אני מתחיל להיזכר פתאום. הותורן אומר שזה נראה כמו טביעת כף יד שהודקה אל הלחי שלה.

אבל קטנה. הגודל הוא של כף יד ננסית, כף יד של פעוט.

יש לה את הפגם הזעיר הזה, אבל חוץ מזה הפנים שלה מושלמים. היא ידועה כיפהפייה יוצאת דופן.

ג׳ורג׳יאנה. עד שהיא מתחתנת עם איילמר היא אפילו לא רואה בכתם פגם. הוא זה שמלמד אותה לשנוא אותו, הוא שמגייס אותה נגד עצמה וגורם לה לרצות להסיר את הכתם. בשבילו זה לא רק פגם, לא רק משהו שהורס את יופיה הפיזי. זה סימן לשחיתות פנימית, כתם על נפשה של ג׳ורג׳יאנה, סימן של חטא ומוות וריקבון.

חותם התמותה.

ואולי רק מה שאנחנו רואים כאנושי, פשוט מאוד. זה מה שעושה את העניין טרגי כל־כך. איילמר נכנס למעבדה שלו ומתחיל לערוך ניסיונות עם שיקויים ומרקחות, מנסה למצוא נוסחה שתמחה את הכתם הנורא, וג׳ורג׳יאנה התמימה משתפת פעולה. זה מה שכל־כך נורא. היא רוצה שהוא יאהב אותה. רק זה חשוב לה, ואם המחיר שהיא צריכה לשלם בשביל אהבתו הוא למחוק את כתם הלידה, היא מוכנה לסכן את חייה לשם כך.

ובסופו של דבר הוא רוצח אותה.

אבל לא לפני שכתם הלידה נעלם. זה חשוב מאוד. בשנייה האחרונה, ממש לפני שהיא מתה, הכתם נמחה מלחיה. הוא נעלם, נעלם לגמרי, ורק אז, באותו רגע בדיוק, ג׳ורג׳יאנה המסכנה מתה.

כתם הלידה הוא הווייתה. אם הוא נעלם, היא נעלמת יחד אתו.

אין לך מושג מה הסיפור הזה עשה לי. לא הפסקתי לקרוא אותו, לא הפסקתי לחשוב עליו, ולאט־לאט התחלתי לראות את עצמי כפי שאני. אנשים אחרים נושאים את האנושיות שלהם בתוכם, אבל אני נושאת את שלי על פני. זה ההבדל ביני לבין כל האחרים. לי לא התאפשר להסתיר מי אני. בכל פעם שאנשים מסתכלים עלי הם מסתכלים היישר לתוך נשמתי. לא הייתי מכוערת - ידעתי את זה - אבל גם ידעתי שתמיד יגדיר אותי הכתם הסגול הזה על פני. לא היה כל טעם לנסות להיפטר ממנו. זאת היתה העובדה המרכזית של חיי, ולרצות שייעלם היה כמו לבקש להרוס את עצמי...

כדי להגיע לחוו"ד על הספר, יש ללחוץ על התמונה שלו; ניתן לקרוא את הפרק הראשון ואת הטקסט המופיע על הכריכה ע"י לחיצה על שם הספר ברשימת ה- Reading List.