Reading List

בלילות מצאתי עצמי עדיין מסתופף בפינת המיטה הקרובה אל הקיר, כמנהגי משנים. מפנה לאלכס מקום ומתעורר בבוקר לצד מקום פנוי. המרחב הזה, הפתאומי, ערער את אישיותי. חצי המיטה שלה היה לבור קבר פתוח. לא העזתי לבוא שמה.

איש ישן עם אישה עשרים שנה. כל לילה באותה מיטה. איש שוכב לצד אשתו ריחה נספג אל ישותו. נשימתה מהלכת בלילות במשעולי חלומותיו. עורה החלק והחם, שהוא מעביר עליו את ידו מהיסח דעת לפני שיסתובב על צדו ויירדם, מגע עורה הזה נצרב בעור אצבעותיו והופך לחלק מגופו שלו, להמחשה של קיומו, כפי שמילה ממחישה את המחשבה ממנה עלתה. איש מתכרבל בלילה חורפי ונושק לאשתו על עורפה. היא נוהמת מתוך חצי שינה, שולחת יד לאחור, מלטפת את ראשו ומרגיעה אותו. איש שוכב וקורא לאור מנורת הלילה ואשתו לצדו, קוראת גם היא לאור מנורתה שלה, משקפי הקריאה על חוטמה המנומש. רשרוש דפיהם כאדוות אגם רגוע. בלי משים נשימותיהם נכרכות, משתלבות. הוא מפהק וגם היא מפהקת, כהד. הוא משתעל והיא מושיטה יד לטפוח על גבו. איש חש בלילה את זקפתו עולה פתאום ואשתו שלצדו לוקחת את זקפתו בידה ומביאה אל תוכה ומחבקת בכוח את גבו ואומרת לו, בוא. בוא. איש ואשתו מחוללים כך במעגלי יומיום ומוזיקה עולה מסחרורם, מלודיה והרמוניה וקצב. שלמות עולה כתמונה על מסך טלוויזיה המורכבת מאלפי שביבי אור וצל. כך מתוך שנות יומיום ארוכות, נחבטים אטומי ישותו של האיש באלה של אשתו ונכרכים אל מולקולות של יחד. השמש עולה ושוקעת. האיש יוצא וחוזר. האישה גם היא הולכת ושבה. הם מסיימים את יומם במיטה. ידו מחליקה על עור ירכיה החם וצונחת בשינה.

פתאום נפסק הכל. נסגר הספר. נעלמה התמונה. איש שוכב לבדו. דפיו מרשרשים לבד. האור בצד השני כבה. הוא מפהק בלי הד. משתעל ושום יד לא באה. בלילה, אם עולה זקפתו, אין לו לאן להובילה, אלא לאחזה בידו ולמרר על אבדנו. טריקת הדלת מהדהדת באוזנו של האיש שנותר ובאוזנה של האישה שהלכה. הד אחד שהוא שני הדים לחוד.

אחרי שאלכס עזבה, חשתי כאילו נחתך הבית לשניים. חציו האחד הועמס על משאית ונלקח ואני נותרתי עם חצי בית, תחת חצי גג, מוקף קירות רק מצד אחד ופרוץ לרוחות וגשמים מן הצד האחר. כאילו אני יושב על חצי כורסה, ונוסע בחצי מכונית. או להפך, הבית והמכונית והמיטה נותרו כשהיו ורק אני נחתכתי לחצי. חצי אדם חצי ישן במיטה וחצי נוהג במכונית וחצי חי בבית.

אתה חי עם אדם זמן ארוך והצורך להביט בו מתפוגג כי דמותו כבר הופנמה והייתה לחלק ממך, מוקרנת יום-יום על המסך הפנימי של הווייתך. כמו רודן טוטליטרי שפניו ניבטות מכל קיר ברחבי ממלכתו ובבחירות הוא זוכה לרוב של תשעים ותשעה אחוז מהקולות, כך הולכת נוכחות האחר בנישואים ומתפוגגת מעצם זמינותה המוחלטת, האוכפנית, המתמשכת. ובשוך ההתבוננות עם הזמן מתפוגגת גם הראייה. והנה דווקא כאן, עם בקה לורנס, אשת המעמקים הזרה, העניינית, כמו נעצמו עיניי לראות. חשתי פתאום קרבה גדולה אליה. ודרכה גם אל משהו גדול ורחב ממנה. אל כל אוקיינוס ההוויה, בתהומותיו שגיונותיו ודגי החרב הזעפנים החולפים בו הלוך ושוב.

כל זוגיות היא מדינה. יש גבולות ויש תרבות. יש היסטוריה, יש שפה, יש מוזיקה. יש חלוקת תפקידים. כך היה גם אצלנו. אלכס ארגנה ואני התארגנתי. היא העלתה להצבעה ואני הצבעתי בעד. היא ניווטה ואני נהגתי. היא הציעה ואני הנהנתי. היא בישלה ואני שטפתי כלים. היא עשתה רשימות ואני עשיתי קניות. היא שוקולד חלב ואני שוקולד מריר. היא הקימה את סאם בבקרים ואני השכבתי אותה לישון בלילות. היא ראתה סדרות דרמה ואני ראיתי שידורי ספורט. היא הלכה והבשילה עם השנים כפרי על העץ ואני הלכתי ונחמצתי כחלב בנשכח במקרר. היא בכתה בסתר ואני שתקתי במכונית. ואז היא הלכה ואני נשארתי.

אני רוצה לקחת אחריות על החלק שלי, אמרתי פתאום. בכל השנים... כל מה שקרה בינינו, אני רוצה שתדעי שאני יודע שהיה... שיש לי חלק. אני לא יודע מהו בדיוק. אני לא רואה ברור את הדברים. אבל אם מגיע חשבון על הארוחה הזאת, אני רוצה לשלם את חלקי. את מבינה?