רשומות


יום חמישי, 3 במרץ 2016
Man in the Dark / Paul Auster
2008 / 172 עמ'
אני לא חושב שצריך לבזבז מילים על לתאר את כשרונו של פול אוסטר (עוד). כל הספרים שלו לא פחות ממבריקים מכל הבחינות: מבנה הסיפור, הכתיבה הקולחת, השפה הנקייה, הברורה והמדויקת, והתוכן שלעולם אינו מסתפק בסיפור עצמו ובהתרחשות שלכאורה לשמה הוא נכתב, ותמיד מכיל סיפור בתוך סיפור שמרחיב את התיאבון והאופקים. וכך גם הנובלה "איש בחושך" שמספרת מספר סיפורים, קשורים אך לא קשורים ביניהם, תלויים אך לא תלויים זה בזה, היא בעצם קונסטרוקציה המורכבת משלל מציאויות, בדיוק כמו החיים עצמם. הסיפור הראשי (אך לא העיקרי) מספר על דמות בדיונית שמתעוררת אל תוך מלחמה ומגלה שהמשימה שלה לרצוח את הסופר שהמציא אותה ואת המלחמה. מסובך? אם תקראו את הספר, תגלו שבכלל לא. פול אוסטר ישכנע אתכם שזה אפשרי. בכל מקרה, כדי לסבך אתכם עוד קצת, אגלה לכם שהדמות הבדיונית חושבת שזאת התאבדות, כי רק סופר עם משאלת מוות ימציא דמות שתפקידה לרצוח אותו.
יום שלישי, 23 בפברואר 2016
2013 / 436 עמ'
"לרקוד?"
"רק ריקוד אחד. הייתי רוצה... הייתי רוצה להיזכר בצד הטוב של האנושות, פעם אחת במהלך השנה הזאת."
"אני לא... אני לא חושבת..."
חשבתי על הלן וכל היתר, יושבים בהמשך הרחוב, חופשיים, לפחות לערב אחד. חשבתי על ליליאן בתון. בחנתי את פניו שהקומנדנט. היה נדמה לי שהבקשה שלו כנה. נהיה פשוט... שני בני אדם... ואז חשבתי על בעלי. האם לא הייתי רוצה שימצא לו איזה זוג זרועות ידידותי שיחבק אותו בריקוד? רק לערב אחד? האם אינני מקווה שאי־שם, בבר שקט שנמצא קילומטרים רבים מכאן, תזכיר לו איזו אישה טובת לב שיכול להיות גם יופי בעולם הזה?
"אני ארקוד איתך, הר קומנדנט," אמרתי. "אבל רק במטבח."
יום רביעי, 17 בפברואר 2016
2015 / 204 עמ'
הקובץ הזה הוא מחוות הוקרה של סדרת "פרוזה אחרת" לשישה יוצרים גדולים של המאה העשרים – שישה סופרים, בנים מובהקים של המאה, שהתוו לסיפורת, כל אחד על-פי אישיותו המיוחדת ועולמו, דרכים חדשות להתמודד עם המציאות של העידן המודרני. פניה של האמנות בכלל, ושל הספרות בפרט, השתנו לבלי הכר במחצית הראשונה של המאה, וששת היוצרים האלה – ג'יימס ג'ויס האירי, פרנץ קפקא היהודי הצ'כי, איסאק באבל היהודי הרוסי, חורחה לואיס בורחס הארגנטיני, ויליאם פוקנר האמריקאי ואלבר קאמי האלז'יראי הצרפתי – הטביעו על התמורות שחלו בה חותם עמוק, שבלעדיו יקשה לתארן.
יום שני, 30 בנובמבר 2015
2008 / 367 עמ'
ילד:
בגדד מלאה כל טוב וכל יופי, סוחרים כרסתנים, כפולי סנטר, עומסים על דוכניה מטילי זהב וכסף, אוצרות תבלינים מארצות הודו וסין, בדי משי יקרים וצבעוניים וכל טוב אריגי דמשק, ומשוררים בה הרבה בבגדד, אבו נוואס ואבו אלעתאהיה, וזמרים מפורסמים שקנו להם תהילת עולם, ואלה גם אלה מתהלכים בין מסדרונות ארוכים, מצופי שיש, מסביב למזרקות זהב הזורקות מימיהן אל שמים ללא עב, ויושבים תחת סוכות גפנים ודקלים, ושרים כולם בשבחי החליף החכם והנבון הארון אלרשיד, האהוב על אללה, ובין תעלותיה של בגדד גדושות המים הזכים, ובין נהרותיה, שעמק נפלא, ססגוני ופורה משתרע ביניהם, בין כל אלה אני הולכת יחידה, ימי שחורים ולבי עצב, כי אבי מבקש להשיאני לאיש השנוא עלי, לסוחר שבע ימים אשר לו הרמון של שתים־עשרה נשים, כולן זעופות זו לזו, שיניהן צהובות, עיניהן רושפות, ואפילו הקנדיות פסקו משירתן בביתו, והתוכי ירוק הזנב ואדום החזה אינו מקנן בין עצי המשמש בחצרו, ואני הולכת ונכססת בגעגועי אל אהוב נפשי, הגבר יפה התואר, תכול העין, זה האיש אשר אליו יוצאת אהבתי, לא סוחר עשיר הוא ולא פלאח מבין הפלאחים, לא מוסלמי ולא נוצרי, אלא הלך נודד ללא שם וללא ארץ, מראהו טוב ונעים, לשונו נוטפת כל טוב, דוברת לשונות הרבה, קומתו גבוהה, שחוק שגור על פניו, עיניו נבונות מכל תבונה, ואני נמלאת באהבתי אליו.
יום שבת, 24 באוקטובר 2015
2009 / 223 עמ' 
הוא היה אדם "גלמוד נורא"; היא הבינה את זה משום שהיא עצמה היתה "גלמודה" כל־כך. הוא והיא, פנים אל פנים בבית העצוב ההוא, צללו לתהומות היחידוּת; ואף־על־פי שלא רחשה לו חיבה מיוחדת, ואף לא שמץ הכרת טובה, ריחמה עליו ביודעה שהוא עולה על הסובבים אותו, וכי היא הנפש היחידה המפרידה בינו לבין הבדידות.
יום ראשון, 11 באוקטובר 2015
El Caligrafo de Voltaire / Pablo de Santis
2012 / 192 עמ'
זכור שעל כל אות ניתן לדלג, מלבד ה- a וה- z, כי הן יוצרות את הרושם שהמעגל נסגר, גם אם באמצע חסרות האחרות. אם במקום לומר 'אני האלפא והאומגה' היה ישו אומר 'אני הבטא והפְסי', מי יודע מה היה עולה בגורלה של הנצרות.
יום רביעי, 7 באוקטובר 2015
Bech: A Book / John Updike
1994 / 160 עמ'
כשנכנס למטוס האירופלוט בלה-בורז'ה הזכיר לו הריח את החדרים הפנימיים אצל הדוד שלו בוויליאמסבורג, ריח של חום גוף מחותל בסמוך לתפוחי אדמה מתבשלים. הרושם לא עזב אותו כל החודש; רוסיה נראתה לו יהודיה, וכמובן שהוא נראה יהודי בעיני רוסיה. לא היה לו מושג באיזו מידה, אם בכלל, נבעה החמימות שקידמה את פניו ממוצאו. איש הקשר שלו בשגרירות האמריקאנית – כדורסלן לשעבר מוויסקונסין, עגמומי ודק הליכות, בעל השם הספורטיבי הנוצץ "סקיפ" ריינולדס – הבטיח לו ששניים מכל שלושה אינטלקטואלים סובייטים מחביאים איזה יהודי באילן היוחסין שלהם; ובאחד הערבים בק אכן מצא את עצמו בדירה מוסקבאית שעל כונניות הספרים שלה סודרו בשורה תצלומים (של קפקא, אינשטיין, פרויד, ויטגנשטיין) אשר העלו בהתרסה את זכרה של תהילת היודן-קולטור הטרום היטלראית. מארחיו, הן הבעל והן האישה, היו מתורגמנים מקצועיים, ודירתם הייתה עמוסה עד בלבול בקרובי משפחה, כולל מהנדס הידראולי צעיר עם עיני איילה, וסבתא ששירתה כרופא שיניים בצבא האדום ושהכסא הדנטאלי שלה הטיל את מרותו על הטרקלין.
יום שבת, 3 באוקטובר 2015
The Finkler Question / Howard Jacobson
2012 / 354 עמ'
״למה לכתוב ׳משרה עליצות׳ כשאפשר לכתוב ׳סקסי׳?״ שאלה אותו.
״כי פסטיבל אמנויות זה לא סקסי.״
״ואתה יודע למה? כי אתה חייב להשתמש בביטוים כמו ׳משרה עליצות׳.״
״מה רע בזה?״
״זו שפה עקיפה.״
״אין שום דבר עקיף בעליצות.״
״כשאתה אומר את זה, יש.״
אולי נתפשר על התלהבות?״ שאל, בלא התלהבות.
״אולי נתפשר על זה שתחליף עבודה?״
הם הספיקו לשכב. לא היה להם מה לעשות מלבד זה. כשהתברר שאיש אינו מגיע לפסטיבל שלהם שכבו על רצפת אולם ההתעמלות. היא נעלה סנדלי בירקנשטוק ולא חלצה אותם גם כשעשו אהבה. רק כשפיטרה אותו הבין שהיה מאוהב בה.

יום שני, 28 בספטמבר 2015
2013 / 430 עמ'
המח"ט סיפר כי בלילה חורפי אחד קיבל בקשר הודעה, שחמישה קרוואנים טְרוֹמְאַזְבֶּסְטים 24 מ"ר הוצבו על הקרקע סמוך לחוות עסיס. הוא הגיע לשטח ומצא משאיות וקרוואנים. לדבריו, המתיישבים חסמו לו את הקומנדקר. הגיע ראש המועצה, נערכו עימותים מילוליים, וקללות הורעפו על ראש המח"ט, שהתקשר למִנהל האזרחי ושאל מה עושים. נאמר לו שאין אישור להציב את הקרוואנים. אבל גם אין אישור להורידם מהשטח. החיילים העלו את התושבים על כלֵי הרכב הצבאיים והסיעו אותם משם - על כן נרשם ברשומות הצבא ומשרד הביטחון כי פּוּנָה המאחז. למחרת חזרו המתיישבים, והמח"ט עבר לטפל בעניינים דחופים יותר. כך נאחז המאחז. 
יום שלישי, 22 בספטמבר 2015
2010 / 407 עמ'
היא פוחדת להתחיל כי אולי הספר ישכיח ממנה את הסכנה שנשקפת לה, אם כי לא ברור מהי הסכנה הזאת. כתב היד כבד כל כך, ארוך כל כך. ספרים תמיד מעוררים התנגדות בהתחלה, כי הם תובעים ממנה כל כך הרבה זמן. הם עלולים לקבור את מחשבותיה, לפעמים לעד. בתום הקריאה היא עלולה לגלות שהפכה לאדם שונה.
יום שני, 7 בספטמבר 2015
2011 / 179 עמ'
אפה היה קצת גדול, אבל צורתו יפה, נשרית; על שפתה העליונה הסתמן צל של פלומה, ואולם גון פניה היה אחיד ובוהק כעין השנהב או הענבר החלבי; ברק שערה הגלי דמה לזה של יהודית בתמונה פרי מכחולו של אַלוֹרי בפַּלאצוֹ פּיטי‎‎‏ - ובייחוד משכו את מבטו עיניה האפורות־כהות, שמעגל שחור מקיף בהן את הקשתית, העיניים הנפלאות, החוגגות את ניצחונן - אפילו עכשיו, כשהפחד והצער הֵעֵמו את נצנוצן... מבלי משים עלתה בזיכרונו של סאנין הארץ המופלאה שממנה חזר זה עתה... לא, אפילו באיטליה לא הזדמן לו לפגוש שום דבר דומה!

יום חמישי, 6 באוגוסט 2015
2011 / 446 עמ'
הלילה תלוי בחדר. עשן מקופסה, לאה ומצחין. קליפות של תפוז. כריך מזדקן. בדלי סיגריות של מירה. ספל קפה ואפר בתוכו. חותם שפתיה על דופן הספל, הכאב שהיה פה. מירה אמרה, אתה נהנה לומר דברים מכאיבים, לדמיין מצבים ולהביאם לקיצוניות... למקד כאב ואז לדקור את עצמך. כמו כדורגל. תמיד בתחרות עם מישהו. על פי חוקים. אמנות לפי חוקי כדורגל. מדוע אינך מבין כמה זה מטופש. מדוע תחרות כמו ילדים, במשחקים של ילדים. רק מפני שיש אופנה עכשיו ואתה לא בה. אז מה. ואולי תהיה. אולי לא. בכלל, מדוע זה חשוב. באך היה, סטנדל. יש בך עמינדב מצחיק בפנים. לא ראיתי מה מצחיק. להכניס את הלילה הזה לשורת לילות שהיו, למות. לנוס מחר. לחפש את החלום במקום שממנו החל. אצל חנות המסגרות של אבי. העיר הזאת נגמרה לי. החיים האלה. אוהב אותך, מירה. לא יודע מדוע חייב. אוהב ובורח. אלוהים, כמה את יפה ואנושית. ויודעת לאהוב. אני לא. זאת הצרה, אפילו לא את עצמי.
יום שני, 20 ביולי 2015
1995 / 167 עמ'
סבתא היתה גרה ממש ליד מרחצאות קארל, ומזל חייה הגדול היה שהצליחה לשכור את החדרון בטחנת הקמח, תמיד היתה מודה לאלוהים ששמע את תפילותיה ונתן לה את החדרון ליד המרחצאות, מפני שביום חמישי וביום שישי היו מתרחצים שם הסוכנים הנוסעים ואנשים אחרים בלי בית קבוע וסבתא היתה מעשר בבוקר בכוננות, וגם אני שמחתי לקראת יום חמישי ויום שישי וגם לקראת שאר הימים, אם כי בהם לא עפו הלבנים מחלונות חדרי האמבטיה

יום שני, 13 ביולי 2015
1994 / 203 עמ'
לפי מראהו היה כבן ארבעים וחמש: שער השיבה הגזוז שלו התנוצץ בבוהק כהה, ככסף רקוע; פניו היו מרירות אך נטולות קמטים, קוויהן ישרים ונקיים להפליא, כמו נחרטו בחרט דק, קליל, ושרידי יופי מופלא ניכרים בהן: נאות מכל היו העיניים המאירות, השחורות, המוארכות. בכל דמותו ההדורה, האצילית, שימר דודו של ארקאדי את תמירות העלומים ואותה שאיפה אל־על, הרחק מן האדמה, הנעלמת על־פי־רוב בשנות העשרים לחייו של אדם...
יום רביעי, 1 ביולי 2015
2014 / 109 עמ'
הייתי בן שמונה. בשלב זה בחיי לא היה בעיני שום דבר חשוב יותר מבייסבול. הקבוצה שלי היתה הניו יורק ג'איינטס, ועקבתי אחר מעלליהם של אותם גברים בכובעי מצחייה שחורים־כתומים במלוא הדבקות של מאמין אמתי. אפילו עכשיו, כשאני נזכר בקבוצה הזאת שאינה קיימת עוד, ששיחקה באצטדיון שאיננו קיים עוד, אני יכול לדקלם בעל פה כמעט את כל שמות השחקנים. אַלווין דארק, וַייטי לוֹקמן, דוֹן מיוּלֶר, ג'וני אנטוֹנֶלי, מוֹנטי ארווין, הויט וילהלם. אבל אף אחד מהם לא היה גדול יותר, מושלם או ראוי להערצה יותר מווילי מֵייז, ה"סֵי־הֵי קיד" המופלא.
Back to Top