Reading List

Search Results

בחוץ פרץ הבוקר כמלחמה. קולות מן הרחוב עלו ובאו אל החדר. רעש המכוניות הנחפזות העירה התערבב במשק אופני החלבן ובשקשוק הבקבוקים. מישהו צעק: "גברת אפשטיין, העיתון!" ונשמעו תאוצת העיתון באוויר והלם נחיתתו על המרפסת. תינוק יילל מעבר לרחוב.

בגדד מלאה כל טוב וכל יופי, סוחרים כרסתנים, כפולי סנטר, עומסים על דוכניה מטילי זהב וכסף, אוצרות תבלינים מארצות הודו וסין, בדי משי יקרים וצבעוניים וכל טוב אריגי דמשק, ומשוררים בה הרבה בבגדד, אבו נוואס ואבו אלעתאהיה, וזמרים מפורסמים שקנו להם תהילת עולם, ואלה גם אלה מתהלכים בין מסדרונות ארוכים, מצופי שיש, מסביב למזרקות זהב הזורקות מימיהן אל שמים ללא עב, ויושבים תחת סוכות גפנים ודקלים, ושרים כולם בשבחי החליף החכם והנבון הארון אלרשיד, האהוב על אללה, ובין תעלותיה של בגדד גדושות המים הזכים, ובין נהרותיה, שעמק נפלא, ססגוני ופורה משתרע ביניהם, בין כל אלה אני הולכת יחידה, ימי שחורים ולבי עצב, כי אבי מבקש להשיאני לאיש השנוא עלי, לסוחר שבע ימים אשר לו הרמון של שתים־עשרה נשים, כולן זעופות זו לזו, שיניהן צהובות, עיניהן רושפות, ואפילו הקנדיות פסקו משירתן בביתו, והתוכי ירוק הזנב ואדום החזה אינו מקנן בין עצי המשמש בחצרו, ואני הולכת ונכססת בגעגועי אל אהוב נפשי, הגבר יפה התואר, תכול העין, זה האיש אשר אליו יוצאת אהבתי, לא סוחר עשיר הוא ולא פלאח מבין הפלאחים, לא מוסלמי ולא נוצרי, אלא הלך נודד ללא שם וללא ארץ, מראהו טוב ונעים, לשונו נוטפת כל טוב, דוברת לשונות הרבה, קומתו גבוהה, שחוק שגור על פניו, עיניו נבונות מכל תבונה, ואני נמלאת באהבתי אליו.

הוא היה אדם "גלמוד נורא"; היא הבינה את זה משום שהיא עצמה היתה "גלמודה" כל־כך. הוא והיא, פנים אל פנים בבית העצוב ההוא, צללו לתהומות היחידוּת; ואף־על־פי שלא רחשה לו חיבה מיוחדת, ואף לא שמץ הכרת טובה, ריחמה עליו ביודעה שהוא עולה על הסובבים אותו, וכי היא הנפש היחידה המפרידה בינו לבין הבדידות.

כשנכנס למטוס האירופלוט בלה-בורז'ה הזכיר לו הריח את החדרים הפנימיים אצל הדוד שלו בוויליאמסבורג, ריח של חום גוף מחותל בסמוך לתפוחי אדמה מתבשלים. הרושם לא עזב אותו כל החודש; רוסיה נראתה לו יהודיה, וכמובן שהוא נראה יהודי בעיני רוסיה. לא היה לו מושג באיזו מידה, אם בכלל, נבעה החמימות שקידמה את פניו ממוצאו. איש הקשר שלו בשגרירות האמריקאנית – כדורסלן לשעבר מוויסקונסין, עגמומי ודק הליכות, בעל השם הספורטיבי הנוצץ "סקיפ" ריינולדס – הבטיח לו ששניים מכל שלושה אינטלקטואלים סובייטים מחביאים איזה יהודי באילן היוחסין שלהם; ובאחד הערבים בק אכן מצא את עצמו בדירה מוסקבאית שעל כונניות הספרים שלה סודרו בשורה תצלומים (של קפקא, אינשטיין, פרויד, ויטגנשטיין) אשר העלו בהתרסה את זכרה של תהילת היודן-קולטור הטרום היטלראית. מארחיו, הן הבעל והן האישה, היו מתורגמנים מקצועיים, ודירתם הייתה עמוסה עד בלבול בקרובי משפחה, כולל מהנדס הידראולי צעיר עם עיני איילה, וסבתא ששירתה כרופא שיניים בצבא האדום ושהכסא הדנטאלי שלה הטיל את מרותו על הטרקלין.

״למה לכתוב ׳משרה עליצות׳ כשאפשר לכתוב ׳סקסי׳?״ שאלה אותו.

״כי פסטיבל אמנויות זה לא סקסי.״

״ואתה יודע למה? כי אתה חייב להשתמש בביטוים כמו ׳משרה עליצות׳.״

״מה רע בזה?״

״זו שפה עקיפה.״

״אין שום דבר עקיף בעליצות.״

״כשאתה אומר את זה, יש.״

אולי נתפשר על התלהבות?״ שאל, בלא התלהבות.

״אולי נתפשר על זה שתחליף עבודה?״

הם הספיקו לשכב. לא היה להם מה לעשות מלבד זה. כשהתברר שאיש אינו מגיע לפסטיבל שלהם שכבו על רצפת אולם ההתעמלות. היא נעלה סנדלי בירקנשטוק ולא חלצה אותם גם כשעשו אהבה. רק כשפיטרה אותו הבין שהיה מאוהב בה.

המח"ט סיפר כי בלילה חורפי אחד קיבל בקשר הודעה, שחמישה קרוואנים טְרוֹמְאַזְבֶּסְטים 24 מ"ר הוצבו על הקרקע סמוך לחוות עסיס. הוא הגיע לשטח ומצא משאיות וקרוואנים. לדבריו, המתיישבים חסמו לו את הקומנדקר. הגיע ראש המועצה, נערכו עימותים מילוליים, וקללות הורעפו על ראש המח"ט, שהתקשר למִנהל האזרחי ושאל מה עושים. נאמר לו שאין אישור להציב את הקרוואנים. אבל גם אין אישור להורידם מהשטח. החיילים העלו את התושבים על כלֵי הרכב הצבאיים והסיעו אותם משם - על כן נרשם ברשומות הצבא ומשרד הביטחון כי פּוּנָה המאחז. למחרת חזרו המתיישבים, והמח"ט עבר לטפל בעניינים דחופים יותר. כך נאחז המאחז. 

היא פוחדת להתחיל כי אולי הספר ישכיח ממנה את הסכנה שנשקפת לה, אם כי לא ברור מהי הסכנה הזאת. כתב היד כבד כל כך, ארוך כל כך. ספרים תמיד מעוררים התנגדות בהתחלה, כי הם תובעים ממנה כל כך הרבה זמן. הם עלולים לקבור את מחשבותיה, לפעמים לעד. בתום הקריאה היא עלולה לגלות שהפכה לאדם שונה.

אפה היה קצת גדול, אבל צורתו יפה, נשרית; על שפתה העליונה הסתמן צל של פלומה, ואולם גון פניה היה אחיד ובוהק כעין השנהב או הענבר החלבי; ברק שערה הגלי דמה לזה של יהודית בתמונה פרי מכחולו של אַלוֹרי בפַּלאצוֹ פּיטי‎‎‏ - ובייחוד משכו את מבטו עיניה האפורות־כהות, שמעגל שחור מקיף בהן את הקשתית, העיניים הנפלאות, החוגגות את ניצחונן - אפילו עכשיו, כשהפחד והצער הֵעֵמו את נצנוצן... מבלי משים עלתה בזיכרונו של סאנין הארץ המופלאה שממנה חזר זה עתה... לא, אפילו באיטליה לא הזדמן לו לפגוש שום דבר דומה!

הלילה תלוי בחדר. עשן מקופסה, לאה ומצחין. קליפות של תפוז. כריך מזדקן. בדלי סיגריות של מירה. ספל קפה ואפר בתוכו. חותם שפתיה על דופן הספל, הכאב שהיה פה. מירה אמרה, אתה נהנה לומר דברים מכאיבים, לדמיין מצבים ולהביאם לקיצוניות... למקד כאב ואז לדקור את עצמך. כמו כדורגל. תמיד בתחרות עם מישהו. על פי חוקים. אמנות לפי חוקי כדורגל. מדוע אינך מבין כמה זה מטופש. מדוע תחרות כמו ילדים, במשחקים של ילדים. רק מפני שיש אופנה עכשיו ואתה לא בה. אז מה. ואולי תהיה. אולי לא. בכלל, מדוע זה חשוב. באך היה, סטנדל. יש בך עמינדב מצחיק בפנים. לא ראיתי מה מצחיק. להכניס את הלילה הזה לשורת לילות שהיו, למות. לנוס מחר. לחפש את החלום במקום שממנו החל. אצל חנות המסגרות של אבי. העיר הזאת נגמרה לי. החיים האלה. אוהב אותך, מירה. לא יודע מדוע חייב. אוהב ובורח. אלוהים, כמה את יפה ואנושית. ויודעת לאהוב. אני לא. זאת הצרה, אפילו לא את עצמי.